| 1/2007
איך אומרים "שפעת" ביידיש?
אנחנו שמחים לארח כאן את עיתונאית ערוץ 10 והחברה לינוי בר גפן, שנענתה לבקשתנו וכתבה פוסט ראשון ללחץ חברתי.
לינוי: אחד המשברים המצערים ביותר שחוו הורי הוא שלמדתי אנגלית. עד אז קל היה להם לנהל דיאלוג בנוכחותי מבלי שאבין דבר. אמצע בית הספר היסודי, שיאם של לימודי שפה שנייה, היה האות לאמי להתחיל לפנות לבעלה בצרפתית. אלא שזה, שנטייתו הפרנקופילית מסתיימת בוויקאנד בלב בורז'ה, נאלץ לחזור לשורשיו במאה שערים ולענות ביידיש. השניים היו מוכנים לעמוד בתלאות ההינדוס של מגדל בבל הביתי הזה, כדי למנוע ממני אינפורמציה שהעריכו שאני עלולה להבין שלא כהלכה ולפחד ממנה: החל מענייני כספים וקריירה, וכלה בתכנונים זדוניים לשלוח אותי ללימודי בלט כדי שאפטר מהליכת הקלגס האיומה שלי.
הם לא המציאו את השיטה הזאת. נדמה לי שלא אחטא לאמת כשאנחש שרובנו חווינו בילדותנו פרקי הסתרה ודיבוב של הממונים על שלומנו. אלא שמרגע שאנו עומדים על דעתנו, אין סביר יותר מלדרוש מהאחראים עלינו להפסיק להתלחשש בשפות זרות, ולתת לנו להתמודד עם האינפורמציה המלאה. ילדים גדולים.
על כן, כשבכירי משרד הבריאות מקמטים מצח, מנמיכים גבינים, ומסבירים לנו שבמסגרת אחריותם לא מצאו לנכון לדווח לציבור שחמישה עשר בני אדם ולא ארבעה מתו לאחר שחוסנו בשפעת, האינסטינקט הראשוני הוא להתקומם על ההתנשאות.
מדוע נאלצנו לחכות לכנס רפואי בנגב כדי לשמוע את הפרטים מפיה של ד"ר אמיליה אניס, מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות במשרד הבריאות? הרי אם בכירי המשרד הגיעו למסקנה שאין במידע הזה כל ערך, כפי שחלקם מנמקים כעת, לאחר פרסומו בגל"צ, מדוע הוא דווח באותו כנס מקצועי? מתעורר החשד שסיבה אחרת הנחתה אותם: המידע הזה הוא בעל ערך, אבל הזכות להכירו ולפענח אותו כהלכה שמורה רק למביני הלינגו המסובך עד אין קץ. היא שמורה רק לרופאים אחרים.
סמנכ"ל ההסברה במשרד הבריאות, יאיר עמיקם, טוען שההכרעה הייתה קשה: "שקלנו בין שתי זכויות", הוא מסביר בראיון לכתב התחנה, "זכות הציבור לדעת מצד אחד... אבל גם זכותנו להגן על בריאות הציבור, שהיא ערך עליון יותר בעינינו... אנחנו עוקבים בחרדה אחרי התמעטות המתחסנים - דבר שעלול לגרום לעוד מקרי מוות כתוצאה משפעת".
בכירים במשרד ביארו לכתב את הדברים: "משרד הבריאות חשש מיצירת פאניקה בציבור".
האם יש סיבה לפאניקה? יכול להיות שלא, אבל גם הזכות לספקנות בריאה נשללה מאיתנו. בראיון למגזין "מנטה" שיצא בדצמבר האחרון אומר ד"ר תום ג'פרסון, מומחה אמריקאי בעל שם עולמי, לטענת המגזין, שתמוהה בעיניו המדיניות שבה בחר המשרד, כשטיפל בפרשת מותם של ארבעת תושבי קריית גת לאחר נטילת החיסונים. כזכור, יממה לאחר הפרסום התחסן שר הבריאות בפומבי תוך שהוא טוען בתוקף שהחיסון בטוח לחלוטין, ושנערכו כל הבדיקות הנדרשות כדי לתקף את טענתו.
"מה שמטריד אותי הוא המהירות שבה משרד הבריאות הישראלי החליט שאין קשר בין החיסונים לבין מקרי המוות הללו", אומר ג'פרסון, "אני מוצא שתגובת משרד הבריאות לפרשה, או ליתר דיוק היעדר התגובה ומתן המידע מצדה, מוזרה מאוד".
היסטריה תקשורתית
סקירה מקיפה של עשרות מחקרים, שאותה ערך ד"ר ג'פרסון, התפרסמה במגזין הרפואי British Medical Journal, והיא מעלה כמה ממצאים בהם משרד הבריאות הישראלי כלל לא מכיר: בעיתונות המקצועית פורסם רק מחקר אחד שבדק את בטיחות החיסונים בקרב תינוקות, וקבוצת הנחקרים בה היתה קטנה. באשר לאוכלוסייה הקשישה התפרסמו רק חמישה מחקרים, שבהם השתתפו פחות מ-3,000 אנשים - מספר נחקרים קטן בהתחשב בהיקף הגדול של מתן החיסונים.
זאת ועוד: לפי הממצאים, יעילותם של החיסונים אצל ילדים עד גיל שנתיים זהה לזאת של תרופת דמה, והם אינם מפחיתים את סיבוכי המחלה ושכיחות התמותה ממנה.
למי להאמין? לג'פרסון או לגוורדיה המנוסה מירושלים?
בכל הנוגע למחקרים רפואיים, יודע כל קורא עיתונים ממוצע, קיימים חילוקי דעות, גם כשנדמה מלשון המסקנות שהעניין חד משמעי. משרד הבריאות, עושה רושם, בטוח שהציבור מאמין בטקסט אחד בלבד: זה ההיסטרי שמופיע לא אחת בכלי התקשורת.
המסקנה הזאת אינה מופרכת: לפני פחות מעשור כתב אחד הערוצים בטלוויזיה הגיע בנסיבות אישיות לחדר מיון באחד מבתי החולים. שעות ההמתנה המשמימות גרמו לו, כנראה, להתעניין במתרחש. משפחה קולנית צדה את עינו ובפיה סיפור מרעיש: אחד מבני המשפחה (אולי יותר, אינני זוכרת במדויק) טען שהורעל כתוצאה מבקבוק קוקה-קולה. הסיפור תפס תאוצה כשנמצא בנקודה אחרת בארץ אדם עם טענה דומה. כלי תקשורת נוספים, שלא רצו לפגר אחרי הכתב החרוץ, חיפשו בנרות "קורבנות" נוספים של הקולה המורעלת.
אחרי כמה ימים וסדרת בדיקות התברר שמדובר בכמה בקבוקים שאוחסנו בצורה לקויה ותכולתם התקלקלה. ענין פעוט, לכאורה, אבל הנזק של ירידת המכירות והפאניקה הלאומית הורגש היטב. גם במקרה החיסונים הייתה תגובה ציבורית חזקה: ירידה של 56% במספר המתחסנים השנה, לעומת הנתון המקביל בשנים הקודמות. בתי החולים מלאים בחולי שפעת שמותם של ארבעה (ועכשיו יש לומר חמישה עשר) בני אדם קיבץ אותם לגדוד מרדן, שעל אף שכעת הוא כאוב שרירים, מצחו לוהט והכרתו חלקית, בכל זאת ממאן לקבל את הזריקה.
אבל יש גם מקרים שבהם כל הנסיונות ליצר מהומה אינם מוצלחים: סיפור שפעת העופות, למשל, לא הוביל לירידה משמעותית בצריכת המאכל. כלי התקשורת, שאינם רק יצרני מציאות אלא גם ניזונים ממנה, הבינו שעוד נותר שמץ רציונאליות אצל הקליינטים, ו"היסטריית השפעת" הידרדרה תוך זמן קצר לשולי החדשות.
המסקנה היא שיש ממש מאחורי הטענה הכמעט בנאלית של משרד הבריאות: כלי תקשורת מעוניינים בכותרת חזקה, חד משמעית, מעוררת הדים, ומן הראוי שינהגו באחריות גדולה יותר, בוודאי כשהדברים קשורים לעניינים של חיים ומוות. מאידך, כשסמנכ"ל ההסברה של משרד הבריאות מתרץ הסתרת אינפורמציה בכך שברור לו מראש שדבריו לא יובנו כהלכה, קשה שלא לתהות: אז מדוע קוראים לך "הממונה על ההסברה"? במה אתה עובד? לשם מה מקבל האגף שלך כמה מיליוני שקלים בכל שנה?
מה היה קורה אם משרד הבריאות היה מציג תמונה מלאה יותר, כזאת שגם אם אינה מצדדת בממצאים של ג'פרסון, מכירה בהם, מציגה אותם ומעמידה מולם מחקרים אחרים?
לינוי
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: