יאיר: לפעמים אני פשוט מעדיף לשבת ולכתוב בחושך. החושים מתחדדים על רקע המחסור בגירויים, והאצבעות מחפשות ברוגע את המקש הנכון על המקלדת, מסתייעות מדי פעם באור העדין שמפיץ מסך המחשב. גם אווירה שונה - וגם חיסכון בחשמל.

אך בינתיים פזורים ברחבי הארץ 9,000 עובדים קבועים של חברת החשמל, והם, כך האגדות מספרות, לעולם לא יכתבו בחושך. הם מכבים ומדליקים נורות פלורוסנט רק בשביל השעשוע שבדבר, והולכים לישון עם אור דלוק. והכל רק בגלל שהם מקבלים חשמל חינם. השילוב של הטבה זו ושל ידם המונחת על השלטר הפכה אותם לאחת הקבוצות השנואות במדינה - או כך לפחות מציגה את זה התקשורת. באורח פלא, בני אדם שמשתכרים שכר גבוה כתוצאה מעבודתם הופכים למאוסים, ואילו כל מיני נובורישים שמתעשרים מסיבוב כספים, קנייה ומכירה של חברות וניצול עובדים, הופכים להיות גיבורי תרבות.

אני מניח שלא מעט מקוראי דה מרקר התמוגגו מנחת כשקראו שהנהלת חברת החשמל מקדמת יוזמה לבטל את החשמל בחינם לעובדים. בואו נסתכל קודם כל על המספרים שמציג הדה מרקר: מההטבה נהנים 9,000 העובדים הקבועים של החברה (להבדיל מ-4,000 נוספים שאינם קבועים). כל אחד מהם זכאי ל-17 אלף קילו-ואט חשמל בשנה, שמתוכם רובם מנצלים כ-13 אלף קילו-ואט (שמוערכים בכ-800 שקל לחודש). לשם השוואה, הצריכה הממוצעת של משק בית בישראל עומדת על 8,000 קילו-ואט בשנה. כמו כן, בדה מרקר טוענים שבשנה ההטבה הזו עולה 15 מיליון שקל.

מפתה יהיה לנסות לרדת לעומק הנתונים ולהבין אם העובדים שנהנים מההטבה הם אכן בזבני חשמל בלתי נדלים. הנתונים רומזים זאת, אבל בוודאי שלא אומרים זאת חד משמעית. חשוב לזכור שעובדי חברת החשמל משתייכים מבחינת שכרם לעשירונים היותר גבוהים, ומכאן ובעייתי יהיה להשוות את צריכת החשמל שלהם לצריכה הממוצעת, שם מרבית המשקל ניתן לעניים שמספרם גדל משנה לשנה. לצורך השוואה, צירפתי טבלה (מהדו"ח הסטטיסטי של חברת החשמל ל-2005) שמראה את צריכת החשמל לפי עשירוני צריכה. עשירון הצריכה העליון, לדוגמה, צורך בממוצע 18,466 קילו ואט לשנה. מאחר שאין נתונים מדויקים לגבי השתייכות עובדי חברת החשמל על פי עשירוני הכנסה, אניח על פי העליהום התקשורתי שהם משתייכים לשלושת העשירונים העליונים. כמובן שאין זה מפריך את הטענה שהם מבזבזים חשמל, אך לטעמי זה נותן תחושה, שצריכת החשמל שלהם כלל אינה מוגזמת יחסית למעמדם הסוציואקונומי.

אך גם אם הם מבזבזים חשמל, וגם אם לא, עצם העניין שהעובדים מקבלים אותו בחינם מעצבנת אנשים רבים. לטעמי, מדובר פה בסוגיה עקרונית ששווה לדון בה. מארקס טען שאחד התהליכים שקרו לאחר המהפכה התעשייתית הוא הפיכת העובד למנוכר מעבודתו. קודם לכן, העובד ייצר את המוצר למען עצמו ולמען סביבתו הקרובה, היה שותף כמעט לכל תהליך הייצור, ונהנה מפירותיו. מאז המהפכה התעשייתית, מסביר מארקס, האדם הפך לעוד חלק בפס הייצור. לעתים היה העובד אחראי רק על סיבוב בורג אחד, וזה מה שהוא היה עושה במשך יום שלם. דוגמא טובה לכך ניתן לראות בסרטו האלמותי של צ'ארלי צ'פלין, "זמנים מודרנים" (למטה. מומלץ בחום!). כך, על פי מארקס, נוצר תהליך שבו האדם הופך עצמו לעוד חלק במכונה המשומנת ועובד בעבודה שמנותקת לחלוטין מחייו, ובינתיים בעל ההון גורף אליו את כל הרווח. כתוצאה מכך הפך האדם למנוכר מעבודתו, מתוצרתו, מהעובדים סביבו, ועקב כך במידה מסוימת גם מעצמו.

(מתוך זמנים מודרניים)

חזרה לאופן הייצור שקדם למהפכה התעשייתית היא בלתי אפשרית, ובמידה מסוימת גם בלתי רצויה. אך במקביל אין סיבה לקבל כמובן מאליו את עצם היותו של האדם מנוכר מעבודתו. אחת הדרכים לעשות זאת היא חיבור מחדש של העובד אל תוצרתו. הטבת החשמל לעובדים היא דוגמא טובה לכך. דוגמא אחרת היא לדאוג שעורכי חדשות יקבלו כל בוקר למפתן דלתם את העיתון שעליו עמלו בלילה הקודם. מה עוד שמקצועית זה חשוב שעורך יהיה מעודכן גם במתרחש בימים שהוא לא עבד. במעריב, למשל, זה לא קורה. כשהעלתי את הסוגיה, הציעו לי לרכוש מנוי במחיר מוזל של 80 שקלים לחודש. לעיתון, אני מניח, זה עוד עולה פחות. אבל הם לא יפספסו הזדמנות טובה לחסוך עוד כמה שקלים, רק שבדרך הם ישלמו מחיר על עורכים פחות מעודכנים ויותר מנוכרים למקום עבודתם. (משום מה, גם את הגיליון האלקטרוני של מעריב לא מעניקים לעורכים, על אף שזה לא אמור לעלות לעיתון אגורה. בעיות ביורוקרטיות או שמא רוצים ללחוץ עלינו לעשות מנוי?).  

אבל אם נעזוב לרגע את מעריב ונחזור לחברת החשמל, הרי שהפתרון שמנסה הנהלה לקדם יהיה רגרסיה עצומה. אמנם עובדי החברה יקבלו הטבה כספית בגובה דומה לזכות הפנסיה שלהם, אך יהיה זה צעד גדול בהפיכתם למנוכרים יותר לעבודתם – כסף, בסופו של דבר, אינו חזות הכל.

והפעם בשיר השבוע, שלמה ארצי הצעיר בלהיטו: בשל תפוח, על פי מלותיו השובבות של חיים נחמן ביאליק. מומלץ.

יאיר