עדכון: אתמול נכנסתי לעריכה של פוסט ישן, ובעקבות זה נשלחה בטעות התראה על פוסט חדש. עם הקוראים המאוכזבים הסליחה.

יאיר: כנס הרצליה 2007, יום א', 20:30. סגן שר ההגנה האמריקאי ממשיך להרעיף מחמאות על מדינת ישראל מדוכן הנואמים, יואב מורח עוד קצת ממרח כבד על לחמנייה שסילק מצלחתו של קולגה משולחן העיתונאים, ואני רק חושב על מה לכתוב את הפוסט הבא.

סוכנויות הידיעות הזרות, כמו AP האמריקאית ורויטרס הבריטית, תיארו את הכנס הזה בכתבות שפורסמו בכל העולם כ"כינוס השנתי של האליטה הפוליטית והביטחונית של ישראל". התיאור הזה הוא מדויק למדי. משתתפי הכנס הם האנשים העשירים ביותר בישראל, הפוליטיקאים הבכירים והמשפיעים ביותר, תתי אלופים או אלופים מצה"ל, וקצינים בכירים מהמשטרה. השנה באו לכנס גם שני סגני שרים ממשרד החוץ וההגנה של ארה"ב, ושורה של בכירים-לשעבר בממשל האמריקאי.

למרות מה שבטח רבים מצפים, אני לא מתכוון לומר ולו מלה רעה אחת על הכנס (ליואב היו כמה מלים רעות כאן כבר לפני כמה חודשים). ולא, זה לא בגלל הסופלה האיכותי שהוגש שם לקינוח, או שאר המטעמים שחולקו בין דיון בתוכנית הגרעין האיראנית לנאום על יחסי ישראל-ארה"ב. אמנם מדובר פה באירוע של המרכז הבינתחומי (הפרטת ההשכלה הגבוהה וכו'), אבל כל שיח רציני שעוסק בחברה הישראלית ובעתידה הוא מבורך.

סריקה מתוך תפריט הכנס

בספרו "The Case For Democracy" (טיעון למען הדמוקרטיה), טבע השר לשעבר נתן שרנסקי את המושג "מבחן כיכר העיר". לטענת שרנסקי, מדינה דמוקרטית היא מקום שבו אחרון האזרחים יכול לצאת לכיכר העיר ולצעוק שם את עמדותיו. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, אמנם אימץ את התיאוריה ואף המליץ בחום על הספר, אך דווקא כנס הרצליה מוכיח טוב יותר מכל דבר אחר מדוע תפיסה זו מאבדת מעדכניותה. הדיון הציבורי כבר מזמן לא מתרחש בכיכר העיר - לא בפועל ולא כסמל למרחב הציבורי. כמו בזק, מפעלי ים המלח ובנק הפועלים - גם הדיון הציבורי כבר הופרט. אם פעם היתה תחושה שבכנסת, בכיכר מלכי ישראל ועל דפי העיתון קורים הדברים החשובים, עכשיו כבר ברור שלא. בעניינים המהותיים יתעסקו רק האליטות (מטעם עצמן ולמען עצמן) בהרצליה, ואילו בסיפורים המרגשים וקורעי הלב יתעסקו ההמונים.

מסתבר שגם ראש הממשלה אהוד אולמרט יודע טוב מאוד איפה נמצא הקהל שלו. לנאום בהרצליה הוא הגיע בחפץ לב, לעומת זאת לדיון במליאת הכנסת על אי מינוי שר רווחה היה פחות חשוב לו להגיע. לדאבונו של אולמרט, שלי יחימוביץ' החתימה 40 ח"כים, מה שחייב אותו להגיע לדיון בכנסת, שאט אט מאבדת מהרלוונטיות שלה. אולמרט לא המציא את הגלגל. גם קודמו אריאל שרון בחר בכנס הרצליה כמקום האידיאלי להכריז בו על ההתנתקות, אחד המהלכים הדרמטיים בתולדות ישראל.

אפשר לקונן הרבה על המצב, אך בינתיים לחץ חברתי ממליץ לכל מי שמחזיק בתעודת עיתונאי לסדר לעצמו כניסה לכנס הרצליה של השנה הבאה, כדי לראות איך הדברים עובדים באמת ואיך מתעצבת שם מדיניות. גם עיתונאי שלא מתעניין בפאנלים באורך של כשעה על שדרוג הקשרים האסטרטגיים עם נאט"ו, צריך לחוות לפחות פעם אחת את חוויית הכנס, ולראות את הרכב האוכלוסייה, את האופן שבו היא מתנהלת ואת מידת ההשפעה שלה על השלטון ועל כלל האזרחים.

לחם, עבודה

הנה מאמר חשוב מתוך בלוג המרצים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. הנושא: זכות ההתאגדות של המרצים - תשובה למירב ארלוזורוב.

לחם, עבודה 2

והנה דוגמה לכך שהתארגנויות עובדים כן עובדות (לפחות בדברים הקטנים). זה כבר כמה שנים שבפינת הקפה של עיתון "הארץ" העובדים מלינים על איכות הכריכים שמספק להם העיתון במשמרות הערב האינטנסיביות (אגב, במעריב מסתפקים בבקבוקי מים). לאחרונה החליטו כמה עובדים לעשות מעשה: ראשיתו במציאת אלטרנטיבה בדמותו של מפעיל הקפיטריה של הבניין, שבעבר הוכיח את כשרונו בהכנת כריכים משובחים יותר, וסופו בהחתמת מרבית עובדי משמרות הערב בעיתון על מכתב שפונה להנהלה ומציע לשנות סדרי עולם. החלטת ההנהלה: החל מהראשון בפברואר יוחלפו הכריכים.

שיר השבוע

והפעם שלישיית גשר הירקון מככבת בפרסומת לתדיראן. אז שיהיה יום יפה לכולם.

יאיר