יואב: כמה עדכונים זריזים על התפתחויות מענייניות מהימים האחרונים.

סוגיית הפרטתם של בתי הכלא בישראל חוזרת לבג"ץ, לאחר שהכנסת דחתה בשבוע שעבר את הצעת החוק של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מהעבודה, שנועדה לסכל את המהלך. לפני כמה חודשים החליט בג"ץ להימנע מעיסוק בעתירה לביטול החוזה להקמת בית סוהר פרטי בדרום, שהמדינה חתמה עליו עם כמה זכיינים פרטיים. השופטים העבירו את הכדור אל הכנסת, ועכשיו, אחרי שחברי המליאה הביעו את עמדתם ודחו את הצעת החוק של יחימוביץ' – העתירה חוזרת לחיים.

בימים האחרונים התברר גם, שחביב הבלוג, ארקדי גאידמק, עשוי להיות שותף במיזם המפחיד הזה. גאידמק עומד לרכוש את השליטה בחברת הנדל"ן מנרב תמורת 300-500 מיליון שקל (תלוי איפה קוראים). מנרב היא אחת הזכייניות שאמורות להקים את בית הכלא בבאר שבע. אולי בקרוב איש העסקים לא יהיה רק זה שיקבע מי מקבל הגנה מפני קטיושות או קסאמים ומי לא, אלא גם מי יוצא לחופשה ומי הולך לצינוק.

עדכון: השופט בדימוס מישאל חשין היום למקור ראשון: "חוק הפרטת בתי הסוהר עבר במהירות מופרזת, תוך שלושה חודשים. קשה לי להבין מדוע יותר טוב בית סוהר פרטי. אני מבין שלממשלה היה אינטרס להעביר את החוק מהר כי נוצרה מצוקה של צפיפות, ובעצם היו צריכים להקדים את החתונה בגלל הריון הכלה. הם התחילו כבר בתהליך ההפרטה, ולכן מיהרו בחקיקה. בכנסת לא הספיקו לשמוע מומחים ולא אנשי אקדמיה, לא עשו עבודה יסודית. איך אפשר? זה דבר כבד מאוד. אם יש בעיה דחופה, היו צריכים לבנות עוד בית סוהר, ואחר כך לדון באחריות וביישוב הדעת".

השבוע גם הופרכו שני מיתוסים כלכליים מאוד רלוונטיים, שחסידי כלכלת השוק ותאוות הבצע בישראל נעזרו בהם לא אחת בתקופה האחרונה. הראשון: העלאה משמעותית בשכר המינימום מביאה פיטורים המונייים. מאמר בניו יורק טיימס מסביר למה ההנחה הזאת לא נכונה, ומצטט מדבריהם של אקדמאים וכלכלנים בכירים מארה"ב. ולמי שאין כוח לקרוא מאמר כלכלי באנגלית, יכול פשוט להסתכל על המציאות. רק לפני חודש אושר בארה"ב החוק להעלאת שכר המינימום בכמעט חמישים אחוזים - ובינתיים אף אחד לא צופה שם משבר כלכלי בעקבות הצעד או עלייה באבטלה בגללו.

הנה דוגמה אחת לשימוש בטיעון הזה כדי להצדיק את הקו הכלכלי הימני-קיצוני, בידיעה מלפני שנה בערך, בתקופת המשא ומתן הקואליציוני: "גורמים בצוות המו"מ של קדימה הדגישו כי בכל מקרה אין כוונה להעלות את שכר המינימום ל-1,000 דולר כיוון שמשמעות הדבר היא עלייה חדה באבטלה". אז עכשיו, כשהפרכנו את התירוץ הזה, מפלגת השלטון יכולה להעלות בשקט את השכר.

המיתוס השני הוא שבישראל קל מדי לקבל דמי אבטלה. בנק ישראל קבע השבוע ש"ישראל היא מהמחמירות בעולם בקריטריונים לקבלת דמי אבטלה, במיוחד לגבי צעירים" (מתוך "הארץ"). בידיעה נאמר גם שבנק ישראל תקף בחריפות את מדיניות האוצר לפגוע בדמי האבטלה מאז שנות ה-90, ואת הפגיעה החדשה בצעירים מובטלים, שנכללה בחוק ההסדרים.

רותי סיני כתבה לפני שבוע כתבה על הפרטת המעונות הממשלתיים לאנשים עם פיגור. מה שהיה מעניין בכתבה הזאת, מלבד הדיון העקרוני בשאלת ההפרטות, הוא שהכתבה ממחישה בדיוק את הטקטיקה של ההפרטה. המעון שהיא תיארה בתחילת הכתבה, כפר נחמן, פועל מצוין. 120 עובדים על 170 חוסים, שנהנים מבית קפה, שישה בתי מלאכה שבהם הם עובדים, מרפאה וחדרי טיפולים.

בבית גיל זהב שבכפר, הדיירים המבוגרים מקבלים עיסויים, טיפולי שיאצו ורפלקסולוגיה, פיסיותרפיה, טיפולי חן, חוגים, ופעילות ספורט. אני מסכים לגמרי עם מנהל הכפר, מיכה לימור, שאומר ש"למדינה יש במה להתגאות". אני שמח שהעבודה שלי ושכספי המסים שלי מאפשרים לדיירי הכפר לא רק לאכול ולישון, אלא לחיות חיים מאושרים.

אלא שההצלחה של הכפר לא תואמת את המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה. אז מה עושים? איך מצדיקים הפרטה של מוסד ממשלתי מצליח? מכשילים אותו בכוונה, ואז "מייעלים אותו". למרות ההצלחה, כותבת סיני, בשנתיים האחרונות לא מקבלים לכפר דיירים חדשים וגם לא עובדים. ופקיד ממשלתי אומר לה בכתבה, ש"מייבשים אותם. מחכים לראות מה יקרה קודם - או שהחוסים ימותו או שהמעון יופרט".

עוד עניין חשוב מהשבוע האחרון, הוא החיפוש של הממשלה אחרי דרכים חדשות להגדיר עוני ואת קו העוני. כאן יש כתבה שעוסקת בעניין, וכאן יש מאמר של הפעיל החברתי וההיסטוריון הכלכלי עמי וטורי אצל השכנים שלנו ב"העוקץ".

הלחץ עובד

אמנם באיחור רציני, אבל יש לי חוב חשוב מהעבר לקוראי לחץ חברתי. זוכרים את הכתבה המביכה מ-nrg על הסיינטולוגיה, שבעקבותיה נכתב הפוסט "קומוניכת"? בימים שאחרי פרסום הפוסט, גם בוואלה וגם ב-Ynet העלו כתבות על הסיינטולוגיה, שתיקנו את העוול העיתונאי שעשה nrg לנושא, ושאלו את השאלות הנכונות על העילוי הסיינטולוגי, הילד דון שאול. שתי הכתבות התבססו, במידה כזאת או אחרת, על אותו הפוסט, ואפילו נתנו קרדיט ללחץ חברתי. אז כן, למי שמטיל בזה ספק, מדי פעם הלחץ עובד.

יואב