יאיר: "זה לא נראה לך קצת מוגזם, שעל שתי דקות אצל הרופא אחי משלם 800 שקל?", שאל גבר בעל מבטא צרפתי כבד את הפקידה בבית החולים הפרטי במרכז הארץ. היא הנידה בראשה לשלילה, כועסת על שהעז ברוב חוצפתו לפקפק במחיר המעולה שהם מציעים, והסבירה לו שככה כולם לוקחים ברפואה הפרטית. אני הבטתי בנחישות שבה היא השיבה, וזעתי באי נוחות על כיסאי, ממתין שתורי לרופא יגיע.

הכל החל לפני כחצי שנה. במסגרת העבודה שלי בדסק החדשות, אני צריך לדבר הרבה בטלפון. מטעמי נוחות תמיד קירבתי את האפרכסת לאוזן שמאל, ומשום מה התרגלתי לחשוב שנמרודי לא השקיע במכשירים איכותיים והכתבים מדברים לא ברור (מה שנכון לגבי חלקם) – ולכן אני מתקשה להבין מה רוצים מצדו האחר של הקו. רק כשהתחלתי להעביר את האפרכסת לאוזן ימין, הבנתי שזה לא המכשירים וגם לא הכתבים – הטבע הטיל בי מום. גם הבדיקות בקופת חולים העידו באופן שאינו משתמע לשני פנים: אני מאבד את השמיעה באוזן שמאל.

אני, כרגיל, התייחסתי לכל העניין בסלחנות מסוימת, אך מצד שני קצת נלחצתי מהאופציה המתבקשת לכאורה - ניתוח.

 אמא שלי, למודת ניסיון בנושא, התעקשה שנלך להתייעצות עם הטובים ביותר. וכך כיתתנו את רגלינו בשישי בבוקר לאותו מרכז רפואי. את השיחה עם הרופא הארכתי ככל שיכולתי, כי אני לא פראייר שישלם 800 שקל רק על שתי דקות. רוצה לעשות עלי קופה? שיסבול לפחות עשר דקות מכל השאלות שלי. התשובות שלו הותירו אותי אופטימי – המצב של האוזן אמנם גרוע, אבל הניתוח סובל דיחוי. לעומת זאת, הביקור עצמו בכללותו השאיר בי תחושה מאוד לא נעימה במשך כל היום. אולי הפוסט הזה מהווה סוג של פורקן.

חבל שבישראל של 2007, צרכים רפואיים אלמנטריים הופכים אט אט לכפופים לחוקי כלכלת השוק. כואב לי לחשוב שקיימות טכנולוגיות שיכולות לסייע לכל כך הרבה אנשים, ומטעמי הגדלת רווח מעדיפים לשמר את מחירם גבוה, ובכך למנוע מרבים מזור למצוקותיהם. מטריף אותי – ולא מסיבות של קמצנות – שפגישה של עשר דקות אצל רופא עולה 800 שקל, ניתוח עולה 17 אלף שקל, וחצי יום אשפוז עולה 7,000 שקל (!!!). אכתוב זאת שוב (למען האמת, אעשה קופי ופייסט): חצי יום אשפוז עולה 7,000 שקל (!!!). הווה אומר שלקוי שמיעה בעל שכר ממוצע שרוצה לזכות לטיפול הטוב ביותר לאוזנו, ייאלץ להיפרד ממשכורת של כמעט חצי שנה - לבעלי שכר מינימום זה יעלה כמו משכורת של כמעט שנה.

אז נכון, יש מי שיאמר שהרפואה הציבורית היא אפשרות סבירה במחיר שווה לכל נפש, אך הכפפת שירותי הבריאות לכלכלת השוק טומנת בחובה סכנות רבות. המנגנון הקפיטליסטי, מטבעו, פועל על הפער בין ההיצע לביקוש – הווה אומר שככל שיש פחות מהמוצר ויותר אנשים חושקים בו, כך מחירו יעלה. לכאורה, ההיגיון החברתי דורש לנצל את הטכנולוגיה ולייצר מספיק בשביל כולם, אך מנגד ההיגיון הכלכלי-קפיטליסטי מבקש לשמר מחסור תמידי. ולכן, משמידים תוצרת חקלאית כשחצי עולם רעב, מגבילים חלוקת תרופות שיכולות להציל חיים, וחוששים מירידה באבטלה ומעליית שכר שטומנות בחובן עלייה באינפלציה.

כשההיגיון עובד כך, לתפיסה הגורסת שתחרות משרתת בהכרח את כל האוכלוסייה לא תמיד יהיה תוקף. זו גם הסיבה שאחד המאפיינים שעומדים במרכז מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית האוניברסלית הוא אחריות של המדינה לספק לאזרחים שירותים חשובים (חינוך, בריאות, ביטחון, אשראי, תשתיות וכו') ברמה גבוהה וללא כל תלות בכוחות השוק. זאת, להבדיל ממדינת הרווחה הקפיטליסטית, למשל, שתסתפק ברשת ביטחון מינימלית ובסעד פרטני לאוכלוסייה הנזקקת.

כשהשירותים הם איכותיים וברמה גבוהה מאוד לכולם, הפערים מצטמצמים ולכל אזרח מובטח קיום בכבוד. לעומת זאת, כשמערכת הבריאות מוכפפת לכלכלת השוק, ועקב כך נוצרות מערכות נפרדות שמתנתקות אחת מהשנייה – עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר – האחריות הקולקטיבית מתפוררת, והמעמד הסוציו אקונומי מפסיק להתמצות רק במספר מכשירי הטלוויזיה בבית או בסוג הרכב, והופך לפער משמעותי וקיצוני בין היכולות של אזרחים רבים ליהנות מחיים בריאים.

ארגנטינה 2003: אני נזכר איך נקלעתי לתאונת דרכים קלה עם חברי אבנר לא רחוק ממקום קסום שנקרא ברילוצ'ה. שאלנו את בעל האכסנייה היכן בית החולים הקרוב, והוא הסביר שיש בעיירה שניים: אחד ציבורי בחינם והשני פרטי שעולה חמישים פזו לביקור (כ-15 דולר. לצורך השוואה, מדובר בסכום השווה למשכורת יומית של פועל פשוט בארגנטינה). אנחנו, כמובן, פנינו לאופציה החינמית. שעה וחצי של ציפייה בחדר המיון הציבורי הבהירו לנו שעשינו טעות. אולם המתנה מטונף וחסר חלונות. בפינתו דלת גדולה, שממנה מגיחה אחות מדי עשר דקות וקוראת למטופל להיכנס פנימה. אין את מי לשאול שאלות, ואין עם מי לדבר. מבט חטוף על עשרות הממתינים, רובם המכריע מחלכאי האזור וכולם במצב בריאותי קשה בהרבה מאיתנו, גרמו לנו להבין שרופא אנחנו לא עומדים לראות בשעות הקרובות. אז התייאשנו.

חפויי פנים נדדנו משם אל בית החולים הפרטי. כשהגענו למבנה המודרני דמוי הקניון היינו משוכנעים שהוא סגור, וכי נגזר עלינו לשוב לדיר החזירים שמכונה משום מה הסופיטל פובליקו (בית חולים ציבורי). אך השקט היה מטעה. באולם ההמתנה ישב אמנם רק אדם אחד, אבל בית החולים היה ערוך לטפל בנו. דקותיים של מילוי טפסים אצל הפקידה החייכנית, שלוש דקות המתנה על הספות הנוחות בחדר ההמתנה, וישר אל הרופא. עשר דקות לאחר מכן כבר היינו בדרך לסטקייה הקרובה, אמנם עם חמישים פזו פחות בארנק, אבל משוכנעים שקיבלנו טיפול ראוי.

ונחזור אל ישראל 2007: אנחנו עוד רחוקים מלהיות ארגנטינה – ולו רק בגלל הגודל, סוג האוכלוסייה, הרקע היסטורי והמציאויות הגיאופוליטיות השונות מקצה לקצה – אבל תהליכי ההפרטה המסיביים דומים ורכבת כלכלת השוק דוהרת בעצמה לאותו כיוון בדיוק (הנה כמה דוגמאות: כלכלת ארגנטינה – קורבן של קרן המטבע הבינלאומית? \ המכון הישראלי לדמוקרטיה; על טרנד ה"שמאלה פנה!" \ דה מרקר).

ובינתיים, בישראל צומחים מרכזי הרפואה הפרטית, שמיועדים לאנשים שמסוגלים לשלם 800 שקל לביקור קצר אצל רופא (ואני או ההורים שלי, למשל, מסוגלים רק מתוך הנחה שמדובר באירוע חד פעמי ונדיר לחלוטין), ובמקביל ממשיכים לקצץ את תקציבי הבריאות ולפגוע במערכת הציבורית, שמיועדת לרוב האזרחים, הווה אומר אלו שמשתכרים בין שכר המינימום לממוצע וגומרים את החודש בקושי. אז נכון שלפחות בשנים הקרובות בתי החולים הציבוריים בישראל לא יגיעו למצב של מקביליהם הארגנטינאים. ובכל זאת לא בכדי קו העוני נמדד כדבר יחסי לחברה הספציפית שבה הוא קיים. וכך מעבר לפגיעה האבסולוטית שיביא תהליך הפרטת שירותי הבריאות, טמונה בו גם פגיעה במרקם החברתי וביחסים הפנימיים בחברה הישראלית.

מכבסת מלים

הנה כתבה מעניינת על תהליך ההפרטה של קיבוץ דגניה א'. זה פשוט נהדר שהיום אפשר לקרוא לכל דבר איך שרוצים: "הקיבוץ המתחדש". די עם היופמיזם (לשון נקייה לתיאור מעשה מלוכלך), אין שום דבר מתחדש במה שעושים בדגניה א' או בכל קיבוץ אחר בשלבי גסיסה, אלא פשוט קבורה מתוחכמת של רעיון סוציאליסטי שללא חינוך מתאים קשה להגשימו בחברה שהיא קפיטליסטית לחלוטין.

לחם עבודה

והנה פוסט ממש חשוב בוולווט אנדרגראונד, "ללוש את התלוש" (+פוסט נספח), שעוסק בתנאי ההעסקה בעולם התקשורת. מבטיח להתייחס לזה בפוסט יוקרתי ונפרד בהמשך השבוע.

לא יורי. רועעעעעעעעעייייייי

(הבן של רני רהב, מקבל את פניו של ארקדי גאידמק למסיבת בר המצווה המתוקשרת ביותר במדינה)

על מסיבת בר המצווה של רועי רהב, בנו של היחצ"ן של המדינה, אפשר לכתוב סדרת פוסטים. אבל כשאין כבר כוח, מסתפקים בקישור מכובד למאמר מעולה של הסוציולוג עוז אלמוג.

שיר השבוע

והנה משהו קטן לאוהבי תל אביב. תנו לנו יד ונלך. - גם עירית דותן תבוא. קבלו גם את המלים.

יאיר

נ.ב

יואב מוסיף שיוסף סידר לנו פרס יוקרתי בפסטיבל ברלין.