יאיר: חמישה שקרים כלשהם שיסבירו מדוע לא כתבנו פוסטים בתקופה האחרונה:

1. אני ויואב התווכחנו בינינו מי יכתוב את הפוסט הבא. הוא התעקש שהגיע תורו, ואילו אני הפצרתי בו שיוותר לי כי אני ויתרתי על תורי למענו מתישהו בנובמבר של השנה שעברה.
2. שכחנו את הסיסמה לחשבון שלנו בישראבלוג. בסוף עלינו על זה. שם משתמש: lahats סיסמה: ilovebibi
3. היה לי יום הולדת לפני שבועיים, ובדיוק אז בפאב אפוף עשן סיגריות פגשתי אישה יפה שאמרה לי שמי שכותב בלוגים בגיל 27 הוא חנון טורבו. אני לקחתי את זה מאוד קשה והחלטתי להפסיק לעדכן את לחץ חברתי. למרבה המזל, בלש פרטי ששכרנו העלה בחכתו שאותה עלמת חן היתה למעשה שתולה מטעם אגף התקציבים במשרד האוצר. מבירור מעמיק לנו כי היא נשלחה כדי לגרום לנו להפסיק להתעסק בביטול חוק ההסדרים וכך יוכלו אותם אנשי מדון להמשיך להפריט את החברה הישראלית ללא הפרעה. פקידי האוצר אמנם הצליחו לזהות את עקב אכילס שלנו – חולשה לנשים יפות – אך כשלו בניסיונם להכניע אותנו. 
4. הפסדנו בכדורסל לכנופיית הבלוגרים של מאבד תמלילים. לפני המשחק החלטנו על התערבות, לפיה מי שמפסיד מפסיק לכתוב פוסטים למשך חודש. אמנם הם היו ארבעה ואנחנו רק שניים וגם יובל דרור קלע משלוש בזמן שיואב קשר את הנעליים (ואמר "פּוּס, אלוהים בידי"), אבל החלטנו לקבל את זה כמו גברים (והרי ידוע שאנחנו גברים) ולעמוד בהתחייבות.
5. ארגון הסיינטולוגיה הגיש נגדנו תביעת דיבה בגלל הפוסט שיואב כתב עליהם (קומניכת 23.12.06). בעקבות זאת הוציא בית המשפט המחוזי בנצרת צו מניעה זמני שאוסר עלינו לפרסם דברים ביקורתיים בלחץ חברתי.

ועכשיו ברצינות. נותרו לי כמה חובות לציבור הקוראים היקר. אחת מהן היא תגובה למאמר בעין השביעית שכתב סגן עורך מעריב, אבי בטלהיים. מאמר זה כבר קיבל תגובה בבלוג ולווט אנדרגראונד, בפוסט שכתב אדם בלתי מזוהה שכינה עצמו "עורך במעריב". אני, כמובן, הפכתי להיות החשוד העיקרי במעש. הכחשתי, הצהרתי שבלי קשר לכך אני מסכים עם כל מה שכתב אותו עורך מסתורי, והבטחתי לייצר תגובה משל עצמי (שגם תגיע בקרוב. מבטיח).

בינתיים אתם מוכרחים לקרוא את המאמר של דורון רוזנבלום, שהתפרסם אתמול במוסף "הארץ". בכתיבתו הקולחת והמשעשעת מציב רוזנבלום זרקור על אחת הבעיות המרכזיות של העיתונאים הכלכליים בישראל (ואגב, גם של שאר הציבור): הסגידה לבעלי ההון עם כל הנלווה לכך. על הדרך הוא מבליט את הפער המעמדי העצום שיש בין אותם עשירים מופלגים לבין העיתונאים שמסקרים אותם, שרובם משתייכים כלכלית למעמד הבינוני. משום מה, אותם עיתונאים מעדיפים באופן עקבי להזדהות עם מי שמתחזק להם את האוברדראפט ולא למשל עם עובדי חלק מהרשויות המקומיות שלא מקבלים שכר במשך חודשים. כמובן שהוא ניסח את זה טוב יותר. לקרוא, חובה!

למצטיינים מבין הקוראים מומלץ מאמר חשוב ביותר (וקצר), שכתבה העיתונאית כרמית גיא והתפרסם בגיליון 7 של העין השביעית שיצא לאור בפברואר 97. (זה הלינק לגיליון הסרוק. לא להיבהל מההרשמה הקצרה, ולקפצץ לעמוד 12). גיא מתחילה את המאמר בכך שהיא מציינת שהתקשורת הקפידה במהלך סיקור שביתות להזדהות תמיד עם בעלי ההון ולא עם מעמד הפועלים. והנה ההמשך מדבר בשביל עצמו:

אגב, הנה עוד מחשבה בקשר לשכר העיתונאים. בזמן האחרון הנושא עלה בבלוג ולווט אנדרגראונד מספר פעמים, וכל פעם מחדש היו מספר תגובות שמאוד עיצבנו אותי. למשל, כל מיני טוקבקיסטים עלומי שם שהביעו פליאה על כך שעיתונאים בכלל מעיזים להתלונן על שכר של 7,000-8,000 שקל לחודש (ברוטו). ראשית, אני אציין שאותי כסף מעולם לא הטריד יתר על המידה (ולא מפני שיש לי עודף ממנו). שנית, עיתונאים עובדים בשעות מטורפות, נדרשת מהם אחריות עצומה ויחסית לכל זה השכר לרוב לא בהתאם. אבל עם הדברים הללו אני עוד יכול להתמודד בקור רוח. הכי מעצבן אותי זו התחושה שהחברה הישראלית הגיעה למצב שבו ברירת המחדל היא שכר המינימום. אתה משתכר יותר מזה? אז אין לך שום זכות להתלונן. אתה משתכר סביב השכר הממוצע במשק (כ-7,500 שקל)? אז בכלל אתה צריך להפוך להיות מושא לקנאה. מטריד. ממש מטריד.  

הגיע הזמן ללכת לישון.

לילה טוב.

יאיר

נ.ב

נכנסת כל יומיים כדי לראות אם "לחץ חברתי" התעדכן? אז זה סימן שעוד לא הצטרפת לרשימת התפוצה היוקרתית שלנו. כל מה שצריך זה לזרום עם העכבר כלפי מעלה ולהוסיף את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם במקום המתאים. מעכשיו, לחץ חברתי הישר לפתח הבית.