את הנעליים משאירים בכניסה, ומסביב לשולחנות הגדולים כולם יושבים על מזרונים. כמעט בכל מקום שמביטים אליו אפשר לראות סיסמה על אושר או על אהבה.

לפני כמה ימים חזרתי לשם. זה היה בשבוע שבו הממשלה החליטה לתמוך בהצעת החוק של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שלפיה מעסיקים יחויבו לשלם לכל מלצר או שליח שכר מינימום (לכל הפחות!) בלי קשר לכמות הטיפּים שהוא הרוויח. התחלופה המהירה של מלצרים וגילם הצעיר הופך אותם לכוח עבודה חלש שקל לפגוע בו. הצעת החוק נועדה לסיים את המצב הזה, ולהבטיח שיקבלו שכר בסיס ותנאים סוציאליים.

בזמן שחיכיתי למנה שלי, הקשבתי לשיחה שניהלו ביניהם כמה מאנשי הצוות. הם דיברו על צעיר שהתכוון לעבוד במקום, אבל שינה את דעתו כשהתברר לו שבעלי המקום לא משלמים על תקופת החפיפה. בתור נציג נאמן של מערכת לחץ חברתי, הרגשתי מחויב להתערב בשיחה

 ולהתעניין בפרטים. סיפרו לי, שבדומה לבתי עסק רבים, לא רק שלא משלמים שם כראוי על תקופת ההכשרה, אלא שגם משכורת חודשית אין ממש. המלצרים מסתפקים בתשר שהלקוחות משאירים להם בתום הארוחה, ורק אם הם לא עוברים סכום מינימלי, בעלי המקום משלימים להם כמה שצריך.

אז נכון, אף אחד כמעט לא משלם היום שכר בסיס ראוי למלצרים, שלא לדבר על תנאים סוציאליים בסיסיים, כמו ימי חופש או מחלה. ועדיין, הלקח מהמקרה של המסעדה ההודית הוא כפול: לא רק שהוא מחזק את מה שכבר ידוע - שאלפי צעירים מועסקים במקומות בילוי ובמסעדות בתנאי ניצול ובניגוד לדין – הוא גם מראה בדיוק איפה נגמרת הרוחניות הזאת, שלכאורה מאפשרת לאנשים למצוא את האושר בחברה של קפיטליזם חזירי ותחרות דורסנית. היא נגמרת, כמה לא מפתיע, כשצריך לשלם לעובדים את הכסף שמגיע להם - ובמקום זאת אפשר לנצל את החולשה שלהם כעובדים זמניים, בחסות תירוץ עלוב שלפיו "ככה כולם עושים". כן, זה מאוד רוחני.