יאיר: "ככה זה עובד אצלנו בחוף ראשון לציון", הסביר הבחור המשופם עם השיער הארוך, "שתי משמרות חפיפה ללא שכר, ואז אתם מתחילים לעבוד כמלצרים עצמאיים, ומקבלים רק את הטיפים שהלקוחות נותנים. אבל אין לכם מה לדאוג, בכל מקרה נדאג לעגל לכם את הסכום למאה חמישים שקלים למשמרת".

אני ושני חבריי ישבנו מולו משתוממים. הוא אמר מלצרים עצמאיים, ואילו אנחנו שמענו ניצול, אי תשלום שכר והתנערות מיחסי עובד-מעביד. ובכל זאת, אמרנו לעצמנו, עבודה זו עבודה. זה היה לפני כחמש שנים: המצב הכלכלי היה קשה, האבטלה גאתה ובתקשורת סיפרו כל הזמן על הישראלי העצל שמעדיף לחיות על חשבון משלם המסים במקום לצאת ולפרנס עצמו בעמל כפיו. אז הסכמנו.

החפיפה. "בחפיפה אתה לומד את העבודה", הסביר לי המשופם, "אז לא מגיע לך כסף על המשמרת הזאת". בלעתי הרבה רוק והנהנתי, מנסה להיראות כמה שיותר טיפש. הוא הציג בפני את אושרת. "היא תלמד אותך כל מה שצריך לדעת", אמר בחיוך והלך לצעוק על אחד מעובדי המטבח. שאלתי אותה מה דעתה על העבודה הזאת, והיא אמרה שהיחס לא משהו אבל לפחות היא עושה ארבע מאות שקל למשמרת של פחות מחמש שעות. בהתחלה ישבנו חצי שעה על התפריט. מהר מאוד הבנתי מה ההבדל בין אייס קפה, קפה קר וברד קפוצ'ינו ועל איזה סוגי כריכים צריך להמליץ. עברנו לשלב שירות הלקוחות. בהתחלה רק עמדתי לצדה, מתפעל מיכולתה להציג את האוכל הבינוני כסוג של אטרקציה. מהר מאוד היא החלה לשלב אותי בעבודה השוטפת: בתחילה רק עזרתי לפנות דברים מהשולחן, אחר כך גם משכתי את המנות מהמטבח ובהמשך אפילו הבאתי ללקוחות את האוכל. "בוא נראה אם אתה מסוגל לעשות כבר הכל לבד", היא אמרה לי, בעודה מתיישבת על הבר ולוגמת מבקבוק בירה צונן. משש בערב ועד כמעט שש בבוקר עבדתי כמו חזיר יבלות. כסף לא ראיתי מזה, הרי רק למדתי את רזי המקצוע. ניחא.

השיטה. למשמרת השנייה הגעתי מעודד. המשופם החליט שאני כבר כשיר לעבודה. חיי כ"מלצר עצמאי" יוצאים לדרך. אושרת המלצרית חייכה לעברי. היא קיבלה את השולחנות על במת העץ, שם בדרך כלל יושבות המשפחות שמגיעות לארוחת ערב, מוציאות מאות שקלים ומשאירות טיפים מכובדים. אני, לעומת זאת, קיבלתי שלושה שולחנות מרוחקים על החול, שם בדרך כלל יושבים בני 13 שמגיעים לחוף ראשון לציון כדי לחפש לעצמם קטטה ראויה, ועל הדרך חולקים כוס קולה אחת בין שישה אנשים. איכשהו, בשביל כוס קולה אחת הם יצליחו לטרטר את המלצר חמש פעמים למטבח. טיפים, אגב, הם בדרך כלל לא משאירים.

ממורמר מהשולחנות הגרועים שקיבלתי המתנתי ללקוחות. בשעתיים הראשונות איש לא התיישב בטריטוריה שהיתה באחריותי. "תעזור בינתיים למלצרים אחרים", ציווה עלי המשופם, ואני כעובד מסור ביצעתי את פקודתו. בשלוש השעות הבאות המזל דווקא שיחק לידי: את השולחנות שלי פקדו זוג שרצה להתבודד וארבעה עברייני צעצוע. השלל: כעשרים וחמישה שקלים בעבור חמש שעות עבודה. אושרת בדיוק עברה על פני בדרכה הביתה, סופרת בחיוך את השטרות שנערמו בחיכה. אני המשכתי לעבוד עד שעות הבוקר המוקדמות. העדר הלקוחות לא ממש הפריעו למשופם. מאחר שהתשלום אינו לפי שעה הוא לא מיהר לשום מקום. גם כשנותרנו חמישה מלצרים על שלושה לקוחות הוא לא שש לשחרר אף אחד מאיתנו, ונתן לנו שלל משימות בלתי אפשריות. גם כשהרהבתי עוז והזכרתי לו שאני "מלצר עצמאי", ואי לכך בכוונתי ללכת הביתה (בדיוק כמו אושרת), הוא הזכיר לי שאם אני רוצה את השלמה ל-150 שקלים, מוטב שאשאר עד שישחרר את כולם. חמש משמרות כאלה הספיקו לי כדי להבין את השיטה: ראשון לציון מלאה בבני נוער ובצעירים שצריכים כסף, הפראיירים לעולם לא ייגמרו, הם רק מתחלפים. כל אחד שורד כמה משמרות, והמסעדה מוציאה עליו בממוצע 5 שקלים לשעת עבודה. 

הנקמה. לא באמת רציתי לנקום, אבל עמוק בלב ידעתי שאסור לתת לזה להימשך. אולי אתבע אותם בבית הדין לעבודה, חשבתי לעצמי, אבל זה היה נראה לי הליך מפרך מדי רק בשביל כמה מאות שקלים שנבזזו ממני. מה עוד שהיה בזה אלמנט מסוים של סיכון חיים, והרי לא מתביעה אחת קטנה תבוא היישועה. החלטתי להבליג, אבל ידעתי שיום יבוא ואני עוד אשמיע את קולי בנושא.

הכתבה (או: כך נסגרו בפניי רוב מקומות הבילוי בירושלים). שנה וחצי אחרי מקרה חוף ראשל"צ, כבר הייתי כתב צעיר ובלתי מנוסה בעליל במקומון הירושלמי "כל העיר". לאחר שכתבתי כמה ידיעות קצרות, חשתי שהגיע הזמן לכתבה שעליה תמיד חלמתי: תחקיר על זכויות המלצרים. העורכת של המוסף הכלכלי לא הכי התלהבה מהרעיון, אבל לבסוף היא הסכימה לאחר שסיפרתי לה שבקרוב ההסתדרות עומדת לפתוח בקמפיין גדול בנושא ואז כולם ייכתבו על זה. 

במשך שבוע, ראיינתי הרבה מלצריות ולקחתי תגובות מבעלי הפאבים והמסעדות. אבל אז, כשהכתבה כבר היתה מוכנה, החליט היועץ המשפטי של העיתון שבמצב הנוכחי אנחנו חשופים לתביעות דיבה. לדבריו, אי אפשר היה לסמוך על מלצרית או שתיים שאולי הסתכסכו עם בעל הבית והחליטו ללכלך עליו בעילום שם. ואכן היה צדק בדבריו. בעולם המלצרות תלושי שכר הם נדירים ביותר, וכשכבר יש כאלה הם מפוברקים לחלוטין,  ולכן יש קושי רב להוכיח מהם בדיוק תנאי ההעסקה. "כשבעוד שנתיים בעל המסעדה יתבע אותך ואת העיתון על הוצאת לשון הרע, נראה לך שתצליח למצוא את המלצרית הזאת, שבטח תהיה על החוף בהודו, ולהביא אותה להעיד לטובתך?", הוא שאל אותי בטלפון. שתקתי במשך שלוש שניות. "תראיין לפחות 5 מלצריות מכל מסעדה שאתה כותב עליה", הוא הורה לי, "אחרת אין סיכוי שאני מאשר לפרסם את הכתבה". 

בחזרה לנקודת הפתיחה. אני נותרתי מאוכזב, והעורכת שלי לא פחות. זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי לכתוב כתבה גדולה, והיא עמדה לרדת לטימיון. הרגשתי שזה גדול עלי - רציתי לתאר תופעה ומצאתי את עצמי רודף אחרי מלצריות שחששו לאבד את מקום עבודתם.  ידעתי שאני מוכרח למצוא דרך אחרת. ואז עלה במוחי רעיון: למה לי לרדוף אחרי מלצריות אם אני יכול פשוט לשאול את המנהלים עצמם. עטיתי לגופי את מיטב מחלצותי, בכיס הפנימי של המעיל הנחתי מכשיר הקלטה, ויצאתי לחקור את מקומות הבילוי של עיר הקודש.

המתודה פשוטה: אני פונה לבעל המקום ומציג את עצמי כצעיר שמחפש עבודה במלצרות (במקומות שנודעו במלצריותיהם היפות, חיפשתי עבודה לאחותי). הצעות העבודה היו דומות: השכר תמיד מבוסס רק על טיפים. בחלק מהמקומות היתה השלמה (לשכר מינימום, לעשרים או לעשרים וחמישה שקלים לשעה). אין החזרי נסיעות. כששאלתי על  ימי חופשה, מחלה ודמי הבראה, ברוב המקומות צחקו לי בפנים. המנומסים יותר הסבירו לי שבמלצרות אין דבר כזה והדגישו שמקבלים רק טיפים. מספר משמרות החפיפה נע תמיד בין אחת לארבע, בכל המקומות ללא תשלום, באחד מהם תמורת 15 שקלים לשעה. בחלק מהמקומות ציינו שיש משמרות סטנד ביי, שבהן המלצר צריך להישאר באזור הבית למקרה שירצו להקפיץ אותו, גם כאן ללא כל תמורה כספית. 

חזרתי עם כל החומר שאגרתי אל העורכת, והתייעצתי איתה לגבי מבנה הכתבה. בדיעבד, אני יכול לומר שטעיתי בגדול. ניסינו להציג את הכתבה כתחקיר מבלי להסביר איך השגנו את הנתונים, וכשפניתי לעשרים וחמש בתי העסק שהופיעו בכתבה, רובם ככולם הכחישו בתוקף את העובדות שהצגתי בפניהם (שאת מקורן, בטיפשותי, הסתרתי). כבר באותו לילה קיבלתי עשרות טלפונים זועמים מעורכי דין ממולחים, שאיימו לתבוע אותי עד שאאבד את אחרון תחתוני. אני נלחצתי, העורכת שלי גם. בפשרה של הרגע האחרון לפני סגירת הגיליון החלטנו להשאיר רק שתי שמות של מסעדות ועל השאר לדבר בכלליות. בדיעבד, אני חושב שהיינו צריכים לתאר דברים כהוויתם: פשוט לכתוב שכתב "כל העיר" יצא לחפש עבודה במלצרות ואלו תנאי העבודה שהוצעו לו.

בסופו של דבר, כך לפחות טענו אחרים, הכתבה יצאה לא רעה בכלל. אמנם כשקראתי אותה לפני כמה ימים, הרגשתי שהיא נודפת מעילגות, אבל בשורה התחתונה הנושא עלה לסדר היום וזה מה שחשוב. אפילו קיבלתי כמה טלפונים מבעלי מסעדות שהחמיאו לי עליה. "אתה ממש צודק בכל מה שכתבת", אמר לי אחד מהם, "הבעיה היא שככה זה עובד בענף, ואם הייתי צריך לשלם שכר קבוע והטבות סוציאליות בחיים לא הייתי מצליח להחזיק את העסק". כנראה שהוא צודק, והפיתרון לא יכול להיות נעוץ רק בבעל מסעדה זה או אחר. אבל על זה כבר נרחיב בפוסט הבא. 

יאיר

נ.ב

אגב, רק אז, לאחר שבועיים של עבודה אינטנסיבית  ושכר של 600 שקל בלבד, הבנתי שלא רק את המלצריות מנצלים.