יאיר: הכתיבה בעיתון היא רוב הזמן בבחינת "שלח לחמך על פני המים" - אין לה השפעה מיידית והקהל הוא רחוק ונסתר. בבלוג, לעומת זאת, לומדים להכיר את הקוראים (בעיקר את אלו שמגיבים), ומפתחים איתם הדדיות מסוימת. אחת מאותם קוראים של "לחץ חברתי" היתה דורית מנטל, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים והיא בת 51. דורית, שהיתה אחת ממקימי ארגון "הפנתרות הירוקות", לא פעם שיגרה אנשים לדברים שכתבנו באמצעות קישורים בכל מיני פורומים, וכמו כן הגיבה לפוסטים באדיקות ולעניין.

ב-21 במארס, יואב כתב פוסט שעסק באי תשלום שכר למלצרים. שישה ימים מאוחר יותר, ב-27 במארס, אני ודורית ניהלנו בתגובות דיון בנושא.

דורית (האתר שלי) , 02:43 27/3/2007:

כמי שהיתה כמעט עשר שנים בעלת מסעדה ונאלצה לעבור על כל חוקי העבודה בכדי לשרוד כלכלית אני רוצה לאמר לכם שמי שמסתכל מהצד ממש לא יודע שזהו הענף הכי לא רווחי במשק וככל שמסעדה היא איכותית יותר העלויות מחסלות מהר יותר את בעל העסק. אני עצמי שקעתי בחובות כבדים והפסדתי את כל מה שהיה לי בחיים בנסיון לאפשר לעסק שהקמתי לשרוד. (עסק שהשקעתי בהקמתו את כל חסכונותי ולאחר מכן נאלצתי למכור את דירת המגורים שלי בכדי לתת לו חמצן בתקופות קשות כמו האינתיפאדה) לכל מי שבא/ה לבקש אצלי עבודה (מלצרים וטבחים)אמרתי בגילוי לב מוחלט שאין לי איך לשלם ובכל זאת הרבה אנשים הסכימו לעבוד אצלי תמורת טיפים בלבד ובסוף כל יום העובדים נוכחו לדעת שהנטו שנשאר להם ביד גבוה בהרבה מהברוטו שנשאר לי לאחר תשלום כל ההוצאות , המיסים, האגרות ומה לא. למדתי על בשרי שבישראל היום מי שלא מרמה , גונב, ועובר על חוקי עבודה לא יכול לקיים ולהתקיים מעסק קטן. כל זה לא נכון לגבי רשתות ותאגידים. מבטיחה לכם שאילו לא היה כדאי להם לא היו באותה מסעדה הודית עובדים אפילו יום אחד כי מלצרים , להבדיל מפקידים רוצים לראות תמורה בסוף יום ולא בסוף חודש.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה   מחק תגובה

יאיר , 11:00 27/3/2007:

כמובן שלא קל לי לענות לדברים שלך מטעמי רגישות, אך אעשה זאת בכל מקרה: 1. לדעתי, עסק שלא מסוגל לשלם לעובדים שלו על פי חוק אין לו זכות קיום. 2. אם המדינה היתה עושה מאמץ לאכוף את חוקי העבודה גם בענף המסעדנות, זה היה יוצר יישור קו בין כל המסעדות וקובע נורמות העסקה חדשות ולדעתי גם ראויות. אכן זה עלול היה להיות תהליך די כואב בהתחלה, אך בסופו של דבר זה היה מוביל לסדר בענף. אני לא שולל שהמדינה תעזור למסעדנים בתקופת המעבר. 3.זה שעובד מוכן לעבוד במקום מסוים בניגוד לחוק זה לא אינדיקציה לכלום. א.בתקופה של אבטלה אנשים נוטים להתפשר על תנאי ההעסקה שלהם ורק שתהיה להם עבודה. לכן המדינה קבעה איזשהו מינימום שאסור לחצות. ב. חלק גדול מהעובדים אינם מודעים כלל לזכויותיהם, שבמדינת ישראל הן רבות. למשל, לעובדים רבים זה נראה מוזר שמגיע להם יום חופש פעם בחודש או שהמעסיק אמור לממן להם את הנסיעות לעבודה ובחזרה. ג. העובדה היא שרוב המלצרים עובדים תקופות יחסית קצרות, ולא בכדי. בשורה התחתונה, מהר מאוד הם מבינים שתנאי ההעסקה אינם ראויים.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^  מחק תגובה

יאיר , 11:03 27/3/2007:

כך או כך, אני לא מאשים בכל העניין את המסעדנים עצמם. רובם נגררים אחרי הנורמות הקיימות, רק בשביל שהעסק יצליח לשרוד. מי שאמור לעמול כדי לתקן את המצב זו המדינה. אבל מה לעשות שבמשרד התמ"ת, שאמון על אכיפת חוקי העבודה, יש בקושי 20 פקחים שמתעסקים בנושא ואחראים על כשני מיליון שכירים.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^  מחק תגובה

דורית (האתר שלי) , 14:15 27/3/2007:

אכן העסק שהיה לי נקלע לקשיים כלגליים עד כדי שלא היתה לו זכות קיום כלכלית (אם כי אני מניחה שאתה מתכוון לזכות קיום מוסרית)אולם מאחר והשקעתי במקום את כל מה שהיה לי בחיים ומאחר וגם אני , גם הלקוחות וגם העובדים מאד אהבו את המקום שהיה מאד מיוחד, ומבחינתי הוא היה הגשמת חלום, לא הייתי מסוגלת רגשית לסגור אותו.לכל מי שביקש לעבוד במקום הסברתי מה אומר החוק ושלצערי לא אוכל לתת זאת ואנשים רצו לעבוד למרות הכל בעיקר כי המשך קיומו של המקום, (שהיה בין הייתר מועדון ג’אז וגלריה לאומנויות פלסטיות וגם האוכל היה מאד מושקע ומיוחד) היה חשוב להם . בכל מקרה העובדים הרוויחו יותר ממני ולא פחות משכר המינימום. אני לא מגיבה כאן בכדי לספר את סיפורי האישי אלא כדי לזעוק את זעקתם של העסקים הקטנים ובמיוחד בתחום ההסעדה. משום מה קיים בציבור הרושם שבעלי עסקים פרטיים מרויחים הון וברוב המקרים זה לחלוטין לא נכון . בעקבות המלחמה האחרונה כ50% מהעסקים הקטנים בצפון פשטו את הרגל.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^  מחק תגובה

רק שלשום בלילה גיליתי במקרה, שכאבה הגדול של דורית שאותו חשפה בהתכתבות איתי גם עלה לה בסופו של דבר בחייה. ה-27 במארס 2007, התאריך שבו ניהלנו את הדיון בינינו, היה גם יומה האחרון. קצת אחרי חצות היא התגלתה ללא רוח חיים בשירותים של ביתה, בשכונת הדר בחיפה. גופתה נשלחה למכון לרפואה משפטית באבו כביר, אך טרם התפרסמה סיבת המוות הרשמית. את הבשורה הרעה קראתי כשנכנסתי לבלוג של הגר צימרמן, גרפיקאית בדסק החדשות של ידיעות אחרונות וחברה בפנתרות הירוקות.

בפוסט שנכתב לפני כשבוע וחצי, מספרת צימרמן בכאב על מותה של חברתה דורית מנטל. לפני כשמונה שנים, הקימה דורית בית קפה חיפאי בשם הוטנטוט, שמרתפו היווה גלריה לאמנים צעירים ובמה ללהקות מתחילות. בשביל דורית ההוטנטוט היה קודם כל בית ליצירה ולתרבות ורק אחר כך מקום שבכלל אמור להרוויח כסף, כך הסבירה לי אתמול צימרמן. אך בחודשים האחרונים, בעקבות המלחמה בלבנון, העסק הלא רווחי במיוחד הפך לנטל כלכלי על גבה של דורית. הטילים שנפלו על חיפה במשך כחודש שיתקו עסקים רבים, ביניהם ההוטנטוט, וגרמו לאזרחים רבים לפשוט את הרגל. האם מישהו לוקח על זה אחריות? בישראל של 2007 זו כבר כמעט שאלה מצחיקה. אולי תפילה חרישית לאלוהי כלכלת השוק עשויה לעזור.

כמה ימים לפני מותה העלתה דורית את מצוקתה על הכתב. את המכתב, שהתגלה במחשב שלה כשכבר היה מאוחר מדי, שלח שותפה של דורית לכלל חבריה.