בלי לשים לב, יצאו לנו כאן בחודש האחרון שלושה פוסטים שעסקו במלצרים ובתנאי ההעסקה שלהם. אז על הדרך החלטנו לאגד אותם למיני-פרויקט קצרצר על האנשים החביבים האלה שעובדים קשה ומשתכרים מעט. אלה שתמיד מביאים לנו את הקולה מוקדם מדי לפני האוכל, אבל לנצח ישכחו את כוס המים שביקשנו. בפוסט השלישי והאחרון יאיר יענה בדיאלוג פיקטיווי על כל השאלות שאפשר להעלות בנושא ניצול המלצרים: על החסרונות של הטיפים והמשכורת ה"שחורה", על בעלי עסקים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר הוגן, ועל מי שירוויח מהסכם קיבוצי בתחום המלצרות.

יואב: זוכר שהבאתי את מסעדת 24 רופי כדוגמה להעסקה קלוקלת של מלצרים?

יאיר: בוודאי, חברי יואב, כיצד אוכל לשכוח. האם זוכר אתה שאני כתבתי על חוויה אישית שהיתה לי כמלצר, ואף סיפרתי לקוראינו על התלאות שעברתי כשהכנתי תחקיר על הנושא לעיתון הירושלמי "כל העיר"?

יואב: ברור שאני זוכר. אחרי כמה ימים הבאת את סיפורה העצוב של דורית, שגרם לי לחשוב גם על בעלי המסעדות ועל הקשיים שעומדים בפניהם. איפה המדינה, שאלתי את עצמי אז.

יאיר: באמת איפה המדינה?

יואב: בכל מקרה, אני מרגיש כאילו משהו חסר. זאת אומרת, העברנו ביקורת על האופן שבו מעסיקים כיום מלצרים, אבל לא אמרנו שום מלה על איך אנחנו מצפים שדברים ייראו.

יאיר: מאוד לא אחראי מצדנו. אז מה למשל מטריד אותך?

יואב: אני מוטרד מהדברים שכתב גדי טאוב לפני כחודש וחצי. לדבריו, אם יכריחו את בעלי המסעדות והפאבים לשלם שכר קבוע, רובם ייאלצו לסגור את העסק ואז יהרסו כל חיי הלילה בישראל.

 יאיר: תראה, עם כל הכבוד לגדי טאוב (ויש לי כבוד אליו למרות ה-78 שקיבלתי בקורס שלו באוניברסיטה) זה לא טיעון רציני. ראשית, אני חושב שטאוב והרבה אחרים בעלי טיעונים דומים רואים לנגד עיניהם מלצרים מזן מאוד מסוים, שעובדים במקומות איכותיים (בעיקר בתל אביב). הצעת החוק, שקובעת שטיפ הוא לא שכר, מיועדת להגן על רוב המלצרים – אלה שמסתפקים במשכורות עלובות. דבר שני, אכן חשוב שיהיו חיי לילה בישראל, אבל אי אפשר שזה יהיה על גבם של העובדים. עסק שמבוסס על אי תשלום שכר מינימום לעובד (או על כל פגיעה בזכות סוציאלית אחרת שנקבעה בחוק) אין לו שום זכות קיום.

יואב: ואם תשלום שכר על פי חוק יגרום להתמוטטות של כל הענף?

יאיר: במקרה כזה המדינה צריכה להתערב, בין אם זה באופן של הקלות נקודתיות במיסוי ובין אם באמצעות ליווי מיוחד לעסקים קטנים. בכל מקרה, אסור לקבל מצב שבו עובדים אינם מתוגמלים על פי חוק ומקבלים פחות משכר מינימום.

יואב: יש הרבה מאוד מעסיקים שאמנם משלמים למלצרים רק טיפים, אבל דואגים להשלים להם לשכר מינימום. אז זה בסדר מבחינתך?

יאיר: לחלוטין לא. יש לי עם זה שתי בעיות מרכזיות. ראשית, ורוב המלצרים אינם מודעים לזה, החוק מחייב את המעסיק לשלם עוד הרבה דברים מלבד השכר: ימי חופשה, ימי מחלה, דמי הבראה החל מהשנה השנייה, דמי נסיעות ופיצויי פיטורים. ברגע שמלצר עובד רק על טיפים ומקבל השלמה ל-19 שקלים, הוא מפסיד את כל ההטבות האחרות. לצורך העניין, השלמה הוגנת (אבל לא תקינה) מתחילה מבערך 25 שקלים לשעה.

יואב: אז אם כולם היו משלמים רק טיפים אבל משלימים ל-25 שקלים זה היה בסדר?

יאיר: סבלנות ידידי. אם תעלה שמונה שורות למעלה, תוכל לראות שמלכתחילה ציינתי שיש לי שתי בעיות עם הנושא, ולא אחת.

יואב: סליחה.

יאיר: סלחתי. הבעיה השנייה היא ששכר המבוסס רק על טיפים יוצר הפקרות ואי סדר, שגורמים לפגיעות ישירות ועקיפות במלצרים. הרי לא בכדי המדינה קבעה הטבות סוציאליות מסוימות בחוק. אחד היתרונות הוא שבאופן כזה מתעצבת תודעה שהעובד אינו רק חומר גלם של המעביד, אלא גם נמצא באחריותו כאדם לאדם. כשעובדים רק על טיפים, זו פרצה שעלולה להוביל להפיכתו של העובד לספק של שירותים ותו לא, ובדרך כלל זה גם מלווה באי מתן תלוש משכורת – מה שעלול לעורר בעיות במקרה של מחלוקות עתידיות על השכר.

יואב: אבל זה דווקא משחק לטובת המלצרים לעבוד בלי תלוש. זה כסף שחור שלא משלמים עליו מס הכנסה.

יאיר: דבר ראשון, אני מתנגד בתוקף להעלמות מס. זה לא יכול להיות טיעון כשמנהלים שיח חברתי. אני ממש מתפלא עליך ועל השטויות האלה שלך.

יואב: זה לא שטויות, תיקח את זה בחזרה.

יאיר: זה שטויות ואתה יודע את זה.

יואב: תרגיע את עצמך, או ש...

יאיר: או שמה? אל תאיים, תעשה אם יש לך אומץ.

יואב:אני מתרה בך. אל תגרום לי לאבד את העשתונות.

יאיר: אוי, אני ממש מצטער, לרגע עלה לי הדם הארגנטינאי לראש. אני מתנצל יואב.

יואב: לא, לא. אני זה שצריך להתנצל. לא הייתי צריך להגיד כאלה שטויות. בוא נמשיך.

יאיר: בכל מקרה, כל העניין הזה עם מס הכנסה הוא פיקציה אחת גדולה. קח לדוגמה סטודנט שעובד כמלצר במשרה חלקית ומשתכר כ-3,000 שקל בחודש. זה אמנם שכר לא נמוך יחסית למספר השעות שהוא עובד, אבל בכל מקרה זה לא מגיע לסכום שבו הוא בכלל צריך לשלם מס הכנסה. מה שכן, הוא לא מבוטח בביטוח לאומי, ואז הוא לא מכוסה במקרה של תאונת עבודה. בסופו של דבר, מי שמרוויח מכל הסיפור הוא בעל המסעדה, שמעלים הכנסות בכך שהוא מעביר כסף ישירות מהלקוח לעובד מבלי להקליד בקופה. בינתיים, המלצרים נותרים ללא כל ביטחון בעבודתם, והם יכולים למצוא את עצמם מפוטרים בהינף יד.

יואב: אז מה אתה מציע?

יאיר: פיתרון מסוים יכול להיות דווקא הסכם קיבוצי ייחודי שיעשה קצת סדר בענף. קח לדוגמה את ההסכם הקיבוצי שהושג לפני כשנה עם בעלי אולמות האירועים. אמנם עדיין יש שם פגיעה חמורה בזכויות עובדים - בעיקר נערים - אך לפחות הענף יותר מוסדר וקל יותר להתמודד עם הבעיות. בסופו של דבר, בענפים שקיים בהם הסכם קיבוצי מצבם של העובדים משתפר.

יואב: אבל תסכים איתי שתנאי עבודה שמתאימים לפועלים במפעל מתכת לאו דווקא מתאימים למלצרים, שרובם אגב סטודנטים ומעדיפים דווקא עבודות גמישות וזמניות. המצב הנוכחי עונה גם על הצורך של בעלי המסעדות, שבגלל רמת הסיכון הגבוהה בענף רוצים גמישות במצבת העובדים.

יאיר: אבל זה בדיוק העניין של הסכם קיבוצי - מטרתו היא ליצור תנאי העסקה ייחודיים שמותאמים לענף ספציפי על דרישותיו השונות, בהתחשב גם באינטרסים של העובדים וגם של המעסיקים.

יואב: אבל מלצרים רבים חוששים שאם יהיה שכר קבוע בהסכם קיבוצי, אנשים יפסיקו להשאיר טיפים, ואז השכר שלהם ייפגע.

יאיר: אין לי מושג למה הם חושבים שהשכר שלהם ייפגע. אם למלצרים יהיה תלוש משכורת הוגן שמכיל בתוכו את כל התנאים הסוציאליים המחויבים בחוק, אז הם כבר לא יהיו תלויים בטיפים מהלקוחות, והטיפים יהפכו למיותרים או מנגד למותרות. בוא ננסה להסתכל על זה מספרית: כיום, אם למשל אני הולך למסעדה ומזמין ב-50 שקלים שניצל, סלט, מיץ תפוזים ולקינוח מלבי, הרי מצופה ממני להשאיר טיפ של כחמישה שקלים, שהם עשרה אחוז מהחשבון, נכון?

יואב: זה מה שמשאירים קמצנים כמוך. יש כאלה שמשאירים יותר.

יאיר: קודם כל, אני לא קמצן אלא חסכן, אבל בוא נעזוב את זה. ביחד עם הטיפ, סך כל הכסף שאני מוציא מסתכם ב-55 שקלים. אם כך, מה זה אמור לשנות מבחינתי אם אני משאיר 50 שקלים בחשבון ועוד חמישה שקלים בטיפ - או מראש מעביר את כל 55 השקלים לבעל המסעדה, והוא משלם את השכר. תאר לעצמך שבעל המסעדה היה נוקב במחירים הרבה יותר נמוכים בתפריט, אבל דורש להוסיף שלושה אחוזים לדמי מזגן, שבעה אחוזים לדמי שימוש בכלים ושני אחוזים לדמי תבלינים באוכל. האם זה היה הגיוני בעינייך?

יואב: ברור שלא. אבל צריך לעשות את ההפרדה בין מה שהולך למוצרים לבין מה שהולך לשכר של עובדים, לא כך?

יאיר: זה בדיוק העניין. להעלים הוצאות והכנסות על מוצרים זה מסובך, אבל כשזה מגיע לאנשים זה כבר הרבה יותר פשוט. בפועל, בעלי המסעדות יכלו מראש לתמחר את שכר המלצר בתוך המנה, כמו שהם עושים גם עם שאר הפריטים שציינתי למעלה, ומראש לא יצופה שהלקוח ישאיר טיפ (בדיוק כמו שלא משאירים טיפ בבנק, במכולת או במספרה). כמובן שאיש לא ימנע מלארג'ים כמוך, ידידי, לצ'פר את המלצר בטיפ על בסיס רצון טוב. הסכום שעובד יקבל לא אמור לקטון כתוצאה מהשינוי.

יואב: ומה אם מפני שקטן להם הרווח, בעלי המסעדות יחליטו לצמצם את שכר המלצרים? הרי זה עלול לפגוע לחלקם בשכר.

יאיר: תראה, ברוב המקרים – אלו שמשתכרים סמוך לשכר המינימום ואף למטה ממנו – אין יותר מדי במה לפגוע. על אף שאין לי בעיה לספוג את הפגיעה הזאת כדי להסדיר את התנאים לכל המלצרים. גם לאלו שמשתכרים שכר יחסית גבוה אני לא ממש דואג. אם נצא מנקודת הנחה שמדובר במלצרים איכותיים יותר, הרי שבעלי המסעדות לא ירצו לפגוע להם בשכר כדי לא לאבד אותם לטובת מלצרים פחות מיומנים (או כאלו שנראים פחות טוב, אם יורשה לי לרגע לא להיות פוליטקלי קורקט).

יואב: אותי שכנעת. חייבים לעשות משהו.

יאיר: שומע יואב, כתבתי פה איזה קטע בסגנון של שאלות ותשובות, שעוסק בזכויות של מלצרים. זה בסדר מבחינתך שאני אכתוב אותך בתור זה ששואל את השאלות?

יואב: כן, כן. העיקר שתעלה כבר את הפוסט.

יאיר: גזעי.

תצלום: Dale Miller