יאיר: העיר מנאוס, צפון ברזיל. התאריך: 1 במאי 2003. זה היה יום הפועלים הראשון שחגגתי לקצב הסמבה. לראשונה חזיתי בעם עובד שחוגג את חגו. עשרות אלפי אנשים מילאו את הפארק העירוני של העיר התעשייתית - משפחות שלמות צעדו ורקדו, צעירים לצד מבוגרים, נשים לצד גברים, נהגי אוטובוס לצד פועלי נמל – שרים שירי קרנבל כשמסביב מונפים שלטים למען זכויות עובדים. כולם חוגגים בחזה נפוח, יודעים ש"יש כבוד" לעובדים.

מאז, במשך כל שנה, כבר עם תום חופשת הפסח אני מתחיל לדמיין בעיני רוחי משהו דומה בישראל: מורים, מלצרים, עיתונאים, מאבטחים, טכנאי מקררים, נהגי אמבולנסים, מרצים באוניברסיטה, עובדי רשויות מקומיות, קופאיות בסופר – כולם חוגגים בפארק הירקון או על חוף הכנרת את יום חגו של השכיר. אך כמו בכל שנה בתקופה האחרונה, יום הפועלים הבינלאומי נבלע לו איפשהו בין יום השואה לל"ג בעומר. התהלוכות הגדולות של מה שהיה פעם יום חג לעובדים בארץ ישראל (ובכל העולם) נעלמו, ואת המאורע מציינים בעיקר פעילי חד"ש בנצרת, חניכי תנועות נוער ואנשי ארגונים חברתיים. אם לא יקרה שום דבר מפתיע, זה כנראה מה שיהיה גם השנה.

היעלמותו של אחד במאי נובעת במידה רבה מהשינוי במציאות ובתקופה, אך בד בבד היא גם ניסיון מכוון לפגוע במה שהיה פעם סמלו של מעמד העובדים. אחת הדרכים לפגוע בחג היא דרך קישורו הסמלי לרוסיה הקומוניסטית, מה שמעלה לא מעט קונוטציות שליליות אצל ישראלים רבים. אך למרבה הפלא, אחד במאי מגיע דווקא מארצות הברית, שאותה ניתן להאשים בדברים רבים - אך קומוניזם הוא לא אחד מהם. באחד במאי 1886, יצאו חצי מיליון אמריקאים לרחובות, לאות הזדהות עם כל פועלי ארצות הברית ובקריאה לקצר את יום העבודה מ-14 שעות ל-8 שעות. יומיים לאחר מכן, ב-3 במאי, ראש עיריית שיקגו פקד על שוטרים לירות אש חיה במפגינים במטרה להרוג. עשרות פועלים נורו למוות ומאות נפצעו. הדם על חולצותיהם נשמר כסמל בדמותה של החולצה האדומה, והאחד במאי המשיך לציין את חגם של פועלי כל העולם ללא הבדל דת, גזע או מין.

לא בכדי צמח יום הפועלים הבינלאומי בערש הקפיטליזם. דווקא במדינה המונעת מכוחות השוק, הנותנים ביטוי עודף לבעל המאה, הצורך ביום שייתן ביטוי לעובד העושה את מלאכתו הוא כמו אוויר לנשימה לאורגניזם הדמוקרטי. יום חג שאינו מבוסס על קנייה אובססיווית של מתנות, שאינו מבוסס על אמונות דתיות, ואינו מבליט זהות לאומית כלשהי. ובכל זאת, רוב העובדים בישראל אינם רואים ביום זה את חגם.

בישראל של המאה ה-21 לעובדים אין לכאורה סיבה להרגיש גאווה: מאות אלפי שכירים משתכרים שכר רעב ואינם מצליחים "לגמור את החודש", רשת הביטחון הסוציאלית של העובד מתפוררת לאטה, אל ציבור המורים מתייחסים כמו לסרח עודף, אלפי עובדי רשויות לא מקבלים משכורות, וחוקי העבודה שנועדו להגן על מיליוני אנשים כמעט שאינם נאכפים. השכיר הישראלי הפך להיות חומר בידי המעסיקים או בידי חברות כוח אדם, בין אם הוא חומר תוצרת הארץ, או חומר זול יותר המיובא ממדינות עניות יותר. כך או כך – לעובדים אין יותר כבוד. ולכן, מה הפלא שבישראל של 2007, כשכולם רוצים להיות כוכב נולד, אף אחד לא רוצה להיות "פועל", ובטח שלא לצאת לרחוב ולחגוג את זה.

השנה החלטנו לנסות ולשנות את המצב. האחד במאי עדיין רלוונטי – ולמען האמת הוא רלוונטי כעת יותר מתמיד. הוא רלוונטי לאמהות החד הוריות שמתקשות לשרוד, הוא רלוונטי למורים שנאבקים בימים אלה ממש על זכויותיהם, הוא רלוונטי למלצרים שמועסקים בתנאי ניצול, לעיתונאים שסופגים שחיקה מתמדת בשכר ובמעמדם, לעובדי חברות כוח האדם והעבודות המזדמנות, הוא רלוונטי לכולם. לא חובה להיות קומוניסט גדול, והכניסה מותרת גם למי שאינו סוציאליסט ברמ"ח אבריו – כל מה שצריך זה להאמין בזכותו של כל אחד מאיתנו להתפרנס בכבוד במדינת ישראל.

מערכת לחץ חברתי גאה להשיק היום קמפיין מיוחד שיימשך כשבועיים, שמטרתו להחזיר, ולו במעט, את הכבוד לאדם העובד בישראל. הפרויקט מתחיל בפוסט הזה, ימשיך בכמה קטעי אורח שיעסקו ביום הפועלים הבינלאומי מזוויות שונות, ויגיע לשיאו באחד במאי. המטרה היא להבהיר שגם אם הציבור הישראלי חש שימי המצעדים הגדולים כבר מאחוריו (או אולי הרבה מלפניו), לפחות הרעיון שעומד בבסיס החג ישתמר. אנו קוראים לאנשי הרשת העברית לציין את האחד במאי באתריהם ובבלוגיהם. לציין אותו כפי שאתם מוצאים לנכון. לדבר או לכתוב לפחות פעם אחת, ביום אחד, על מקום העבודה שלכם, על השאלות שעולות מתלוש המשכורת שלכם, על הזכויות והחובות שלכם, מה טוב ומה רע בתחום העבודה שלכם, על העמיתים שלכם למקצוע, מקרה שקרה לכם עם הבוס, על משהו שמביך או שממלא אתכם גאווה. כל פוסט שיפורסם על האחד במאי יקבל הפנייה כאן בלחץ חברתי.