הם מפחדים. הם מפחדים להתאגד להתארגן, להקים ועד, לנסות ולממש את הזכויות שלהם, שהושגו כבר לפני 150 שנים.

1. היא נהגת אוטובוס, בת 61. כן, כן, נשמע קצת מוזר, אבל כזאת היא. עובדת בחברת אוטובוסים באזור הדרום כבר שבע שנים. בחודשיים האחרונים הם עושים הכל כדי לנסות לגרום לה ללכת הביתה, להתפטר.

שולחים לה מכתבים המספרים על חוסר שביעות רצון של הלקוחות ממנה, על אף שהיא מחזיקה בעשרות מכתבים מלאים בתשבוחות מהשנים האחרונות ומהחודשים האחרונים. משבצים אותה בחודשיים האחרונים לנסיעות הכי קשות, עם הילדים המופרעים ביותר.

הודיעו לה שהיא מושעית, ומ-5,000 וקצת השקלים שהיא הצליחה לגרד בעזרת המון שעות נוספות בכל חודש, נותרו לה רק 3,600 שקלים בשכר בסיס. שבע שנים היא עובדת ולא מקבלת את כל מה שמגיע לה על שעות נוספות. אף אחד אינו מקבל. כולם יודעים שאי-תשלום על שעות נוספות הוא עבירה על החוק, אבל אף אחד אינו מעז להתלונן. איש אינו מעלה על דעתו. כולם מפחדים.

עכשיו היא תיאלץ ללכת הביתה. במקרה הטוב תקבל בפשרה רק חלק מסכום הפיצויים שמגיע לה. היא חייבת מכתב פיטורים בשביל לקבל דמי אבטלה בלשכה.

לאיפה תלך עכשיו? לאן תפנה?

2. הוא עיתונאי, ברשת מקומונים גדולה ופופולרית, בן 52. הוא מוכשר וטוב, והוא יודע את זה. אוהב לכתוב, נכון לכל משימה, אף פעם לא אמר "לא" לאף אחד מהעורכים הצעירים שהתחלפו בשנים האחרונות. עכשיו העורך הודיע לו, שאין לו יותר כסף להחזיק אותו.

שני ילדים, אחד בכיתה ז', השני בכיתה ה', שני פיות להאכיל. מי יעסיק אותו כעת? משאירים את העובדים הצעירים יותר, הם פשוט זולים יותר. כמו סחורה שסיימו את השימוש בה, עכשיו זורקים אותו.

פעם מישהו העלה את הרעיון להקים ועד, להתאגד, להחתים יותר משליש מהאנשים. הוא חשש. פחד. חשב שיפטרו את כל מי שינסה. הניסיון נשאר בגדר מחשבה, אף אחד לא העז. בחוזה שלהם כתוב במפורש כי חל איסור על הקמת ועד או הצטרפות לארגון עובדים.

כמו אטוֹמים, כמו חלקיקים שלעולם לא יפגשו זה עם זה, כך דאגו להפריד אותם, להפריט אותם. איש לגורלו. אדם לאדם זאב. עכשיו מביאים סחורה טרייה וזולה. אותו זורקים.

3. היא מלצרית, בת 27, עבדה חודשיים שלמים. בסוף החודש הראשון אמרו לה שהמצב קשה, שאת הכסף תקבל רק בסוף החודש הבא. עכשיו הוא פיטר אותה, החלאה. אמר שהיא חצופה, טען שהבריזה ממשמרת, ושאינה זכאית לקבל שכר. גם לא שקל אחד לא תראה ממנו, כלום. נאדה.

למי תפנה? לאיפה תלך? חייבים לה בסך הכל 2,000 וקצת שקלים. היא חשה חוסר אונים מוחלט. חוסר ישע.

הפתרון היחיד לציבור העובדים במדינת ישראל באמצע שנת 2007 הוא להתאגד, להתארגן. להקים ועד עובדים. להצטרף להסתדרות, אין אפשרות אחרת. בשקט בשקט, לאסוף חתימות, ללכת למועצת הפועלים הקרובה ואז להגיע לבוס, למעסיק, להדהים אותו.

לדרוש משא ומתן, להגדיר בראש ובראשונה את הזכויות הקבועות בחוק. להבטיח קרן פנסיה לכל העובדים, להבטיח כי אין פיטורים שרירותיים, להבטיח כי לעובד שרוצים לפטר תינתן הזכות לשימוע. מקום העבודה, כך נקבע גם בפסיקת בתי הדין לעבודה, אינו שייך אך ורק למעסיק. גם לעובד יש זכויות הקשורות במקום העבודה.

עוד כמה ימים האחד במאי. השנה היא 2007. הכל חוזר אחורה. את הכל צריך להשיג שוב מחדש. קום התנערה עם חלכה. עם עבדים ומזי רעב. אין שום ברירה אחרת. צריך פשוט להפסיק לפחד.

יורם בר קובץ

לפוסט הקודם: לקראת 1 במאי: מחזירים את הכבוד לאדם העובד