יאיר: אני שונא את המלה התנדבות. למען האמת, אני ממש שונא להתנדב. תראו מה זה, אני מגדיר את עצמי "חברתי", ובכל זאת מעז לחשוב כאלו דברים - ועוד להעלות אותם על הכתב. בערך אחת לשבועיים עוצרים אותי סטודנטים במסדרונות האוניברסיטה (כשאין שביתה, כמובן), ומנסים לשכנע אותי להצטרף לצביעת גן ילדים באחת משכונות ירושלים או ללכת לשירה בציבור עם קשישים עריריים בבית אבות כלשהו. תמיד אני מסרב, תמיד הם מנסים לשכנע, תמיד אני מסביר להם שמבחינתי העשייה היומיומית שלי היא תרומה מספקת לחברה הישראלית. תמיד הם זורקים לי קלישאות על כך שאם כל אחד ייתן שעתיים בשבוע - יהיה לנו עולם טוב יותר. תמיד אני מתמיד בסירוב שלי, ותמיד הם נוחרים לעברי בבוז ומכנים אותי עמוק בלב "סוציומט". נו, ניחא.

בזמן שהם משקיעים את השעתיים בשבוע בלחבק אוכלוסיות מוחלשות, ובמקביל חולמים איך בקרוב הם ינהלו (או ייצגו בבית משפט) כל מיני חברות גדולות שיגלגלו מיליונים על הגב של העובדים והצרכנים שלהן – אני משקיע את כולי בלהעלות לסדר היום הציבורי את אותן אוכלוסיות ואת המצוקות שלהן. על חלק גדול מהדברים שאני עושה איני מקבל שום תמורה חומרית, ובכל זאת אני מעדיף שלא לקרוא להם "התנדבות". אולי כי התנדבות נתפסת כמשהו שמנוגד ל"עבודה" (בפירוש הקפיטליסטי, המקובל והשטחי שלה), ואילו בשבילי מעשיים "חברתיים" אינם מנוגדים ל"עבודה", אלא דווקא מהווים המשך ישיר שלה. לאחרונה, יש לי תחושה שהתנדבות הפכה למין מס, שמאפשר לעבוד במה שרוצים ולפגוע במי שרוצים במסגרת כלכלת השוק. לרוב האנשים העבודה היא דבר מנוכר, חיצוני לאדם. המטרה שלה היא לעשות כסף, וכל אמצעי מקדש את המטרה. בעזרת ההתנדבות נטהר אחר כך את השרץ.

מי שהפכה את זה לשיטה, שלא לומר לאידאולוגיה, זו שרי אריסון. זוכרים איך היא פיטרה 900 מעובדי בנק הפועלים? זוכרים כמה עמלות הבנק המאוד מאוד מאוד רווחי שלה לוקח מלקוחותיו מדי יום, כשהאופציה היחידה שלהם היא לעבור לבנק עם שם אחר, אבל עם תאוות בצע דומה? אבל אל תטעו, שרי אריסון היא לא כזאת רעה כמו שאני, גדי טאוב או שלי יחימוביץ מנסים להציג אותה. באמת חשוב לה שתהיה בישראל חברה טובה יותר. רק שאצלה, להבדיל מאצלי, השינוי לא מתחיל בעבודה שלה. הוא לא מתחיל בהפחתת העמלות המטורפות שהבנק שלה גובה, וגם לא במאבק על תנאי ההעסקה של אלפי העובדים שלה או של עובדים אחרים במשק, ובוודאי לא בשיפור השירותים הציבוריים לכלל האזרחים (כי הרי אם ישפרו את השירותים, כבר לא תהיה סיבה לתת אותם במתנה לבעלי הון) – אצל שרי אריסון, השינוי מתחיל ממקום אחר. הוא מתחיל מבפנים.

 שלום לך מובטל יקר. חיבוקים מתקתקים גם לך, אם חד-הורית שמשתכרת שכר מינימום. מעכשיו, נפסיק להתעסק בשטויות ובפערים חברתיים. בוא נשכח לרגע שאני גרה בארמון במושב בני ציון, ואילו אתם חיים בשיכון בקרית מלאכי, נעצום את העיניים ונדמיין שכולנו דולפינים באוקיינוס. "מחשבותייך קובעות מי אתה"... "כשאתה חושב שאתה כישלון, אתה צודק. חשוב שאתה הצלחה", כתוב באתר החינוכי שאריסון מפעילה לילדים ולבני נוער. חשוב לזכור שכל התכונות שמופיעות כאן הן למעשה מאפיינים שיש לדולפינים. באמצעות הבחירה שלנו אנחנו יכולים לחזק את הדולפין הפנימי שלנו, ובאמצעות ההקשבה לעצמנו, ההבנה והאהבה נצליח להעצים את עצמנו, להיות שלמים ומאושרים יותר.

יש לי לא מעט חברים "רוחניים", וכשאני שומע מהם דברים דומים יש בזה משהו יפה – מין תמימות טהורה שמאמינה שאם כל אחד יהיה שלם עם עצמו ויאהב את האנשים סביבו, ייווצר עולם טוב יותר. לפעמים אני אפילו חושב שבמצב הנוכחי, כשהציבור מוחלש יותר ויותר מיום ליום, המפלט היחידי הוא לחשוב רק על פתרונות אינדיבידואליים. אבל כשאני שומע דברים כאלה ממישהי שמחזיקה את החברה הישראלית בביצים, זה פשוט מוציא אותי מכליי (ומי שמכיר אותי יודע שזה לא קורה בתדירות גבוהה).

 ואם זה לא מספיק, אתמול חגגו את הגישה החולה הזאת ביום מיוחד – "יום מעשים טובים" – גם הוא בחסותה של שרי אריסון, באמצעות עמותת "מהות החיים" ("השלום מתחיל בתוכי"). לפי ערוץ המעורבות של Ynet, שמשתף פעולה בקביעות עם העמותה, 7,000 (בכותרת המשנה רשום רבבות משום מה) מתנדבים השתתפו בפעילויות ה"צדקה" במסגרת היום (הגדרה שלי). ומה אני עשיתי ביום המעשים הטובים? ערכתי חדשות וכתבתי פוסט. שוב יצאתי סוציומט.

גיבורה מזדמנת

מכירים את דנית רגב? דנית עבדה בחברה שמספקת שירותים טלפוניים למלונות דן. לפני כשנה היא פוטרה לאחר שניסתה לאגד כמה מעובדי המקום בהסתדרות, ובעקבות כך היא פנתה באמצעות ההסתדרות לבית הדין האזורי לעבודה. השופטים קבעו כי הפיטורים נוגדים את חוק הסכמים קיבוציים, שאוסר לפטר עובד בשל חברותו בארגון עובדים (או פעילות להקמת אחד כזה,  והורה להחזירה לעבודה ולשלם לה את כל שכרה ממועד פיטוריה.  

על בלוגים ואלפון

השבוע יואב ואני היינו באירוע לרגל השקת ספרה של שהרה בלאו, "יצר לב האדמה" (גילוי נאות: שהרה היא מיקירות "לחץ חברתי" ומבטיחה כבר עשרה חודשים לכתוב פוסט יוקרתי בבלוג ברגע שתסיים לעבוד על הספר). מחמאות על הספר שמענו שם לא מעט, אך את אוזני צדו דווקא דברים של דב אלפון, העורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה ביתן, המוציאה לאור של הספר. אלפון סיפר על הביקורות המשבחות שבהן נתקל בעיתונים וגם בשני בלוגים. בלוגים, כן, זה מה שהוא אמר. מסתבר שיש בלוגים שמשפיעים איכשהו. עכשיו אני מחכה, שראש הממשלה אהוד אולמרט ינאם מעל במת הכנסת למען ביטול חוק ההסדרים, כי הוא קרא על זה ביקורת בעיתון ובאיזה בלוג או שניים.  

והנה כמה מחמאות שקיבלנו בימים האחרונים:

 זה מתוך כתב העת "חברה" שמוציאה תנועת יסו"ד.

וכאן, יש אזכור מאוד מכובד ללחץ חברתי ב"מוסף הארץ".

ובהמשך היום... הפתעה!

יאיר

נ.ב

שיר שבוע חדש להנאתכם: שוקולד מנטה מסטיק - בשדות בית לחם