יואב: אחת לכמה זמן כשאני מתעדכן בחדשות מתעוררת בי תחושה שאולי משהו באמות המידה המוסריות שלי קצת לא בסדר, כאילו אני לא אדם טוב מספיק. זה קורה בעיקר בידיעות מהתחום הפלילי, או אם להיות מדויק יותר, בידיעות על עונשים שנגזרו על נאשמים בעבירות מין, אלימות או תאונות דרכים. העיתון או מגיש מהדורת החדשות קובעים בנחרצות שהעונש הוא קל מדי - ואני פשוט לא מצליח להזדהות.

כשזה מגיע לגזרי דין של מורשעים בפשע אלים או קטלני, כלי התקשורת מרשים לעצמם להציג עמדה מאוד ביקורתית, וכבר בכותרת להביע דעה על חומרת העונש. הנה לדוגמה כמה כותרות כאלה: "רק שש שנים על ניסיון לאנוס ילדה" (NRG); "הפדופיל יישב בכלא רק שלוש שנים" (MSN); "שתים עשרה שנות מאסר בלבד נגזרו על מחבלת שתכננה לרצוח יהודים" (YESHANEWS); "רק שמונה שנות מאסר נגזרו על מורשע באונס אכזרי" (הארץ).

בידיעות מהסוג הזה כמעט תמיד מופיע אותו קונפליקט: החלטתם היבשה של השופטים - מול העמדה הנרגשת, הכועסת והתובענית של משפחת הקורבן ונציגיה, שדורשים עוד שנות מאסר. הקול ההגיוני, מול הקול הרגשני.

הנה לדוגמה אחד הנימוקים לעונש המאסר מתוך הידיעה על ניסיון האונס ב-NRG: "למרות הדברים הקשים, גזרו השופטים על כרמי שש שנות מאסר בלבד, זאת משום שהם התחשבו בעובדה שהוא הודה במעשים וכך חסך מהילדה את הסבל שהמשפט היה עלול לגרום לה. כמו כן, כרמי גם התקשר לאימה של הילדה, התוודה בפניה, הביע חרטה ואף הסכים לעבור סירוס כימי".

וזו הביקורת על העונש שנמתחת בידיעה: "אני המומה, ציפיתי לעונש הרבה יותר חמור", אמרה אימה של הילדה אחרי הדיון ... עברנו תקופה ארוכה של סבל וקיוויתי שהוא ישתחרר רק אחרי שהיא תעבור את גיל ההתבגרות, ונדע אם נגרם לה נזק קבוע".

אני אמנם לא חושב שהשופטים תמיד צודקים והמשפחות תמיד טועות, אבל מלבד הכותרת שמספרת לי שהעבריין קיבל "רק שש שנים", אין בידיעה הזאת חוות דעת מקצועית מבוססת שתגרום לי להאמין שהעונש הוא באמת קל מדי. אין שם, כמו ברוב הידיעות הדומות, גורם משפטי בלתי תלוי (כלומר, לא עורך הדין של הקורבנות) שנותן את דעתו על חומרת העונש, ומסביר אם לנוכח כל השיקולים שיש להתחשב בהם במשפט פלילי, העונש הוא קל מדי, קשה מדי או סביר. ולכן, אין לעורך גיבוי וביסוס ל"רק" שהוא נותן בכותרת.

דוגמה נוספת היא הידיעות שהעיתונים פירסמו לפני שבועיים על גזר הדין למעורבים בתאונת הדרכים שבה נהרגו 17 מנוסעי אוטובוס של חברת יולזרי.

משפטם של הנאשמים בפרשה הסתיים בעבודות שירות, ללא עונשי מאסר. בעמודי החדשות של ידיעות אחרונות סוקר גזר הדין בפרופיל נמוך. הכתבה פורסמה בחלקו התחתון של עמוד אחורי, בכותרת: "תאונת הפנויים פנויות: הנאשמים יצאו בזול". בסוף הידיעה הובאה תגובת בתו של אחד ההרוגים בתאונה, שאמרה: "לא ייתכן ש-17 אנשים נהרגו ואיש מהמעורבים לא משלם מחיר".

במעריב באותו יום עשו את ההפך, והלכו על כותרת גדולה ועצבנית: "17 הרוגים בתאונה – ואיש לא הולך לכלא". הניסוח של הכותרת זהה לתגובה של בתו של ההרוג מידיעות, וזה כנראה גם העניין העיתונאי בסיפור הזה בעיניי העורכים במעריב. לדעתם, העונשים היו צריכים להיות חמורים יותר. מישהו היה צריך ללכת לכלא. בידיעה במעריב יש עורך טעון בכעס, יש כותרת מתריסה, אבל אין אף דובר מקצועי שטוען שהעונש קל מדי, ואין מי שמנמק את הטענה שבכותרת. אפילו בתו של ההרוג לא מצוטטת שם.

אז למה עורכי חדשות נוטים להבליט את הביקורת על חומרת העונשים? יש לזה שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא המעמד החברתי שלהם, כחלק מהאליטה התרבותית, שגורם להם לתמוך בעונשים חמורים על סטיות חברתיות שעלולות לפגוע ביציבות חייהם. כנראה שאין, לדעתם, שום מקום להתחשב בעברו ובמצבו של האדם שביצע את העבירה - ועדיף להרחיק את הפדופיל או את הנהג המסוכן מהחברה לכמה שיותר זמן מאחורי סורג ובריח.

השנייה, הפשוטה יותר, היא שהסבל והכאב של הנפגעים מעוררים אמפתיה - וזה מוֹכר. הרבה יותר קשה לייצר עניין ולתפוס את עינו של הקורא בכתבה אינפורמטיווית ועניינית על עונשי מאסר, מאשר לעשות זאת עם התרסה נרגשת ומקוממת נגד עמדת השופטים: איך, איך העזתם לתת עונש קל כל כך? לכלי התקשורת יש אינטרס כלכלי מובהק לזנוח במקרים מסוימים את החובה לדווח בצורה מקצועית ומנותקת ככל האפשר מהצד הרגשי, ולאמץ את הנרטיב של משפחות הקורבן.

ואני, בהעדר אותה חוות דעת מקצועית, נשאר רוב הזמן אדיש אל מול הכותרות שמנסות להפעיל על הקורא לחץ להזדהות ולהפנים את הקביעה הלא מבוססת, כאילו העונש הוא קל מדי. אם המחלוקת היא בין שופטים מנוסים לאזרחים אבלים או לעיתונאים כועסים, אני תמיד אצדד בבית המשפט ולא בכותרת הפרובוקטיווית. ומצדי שהמחבלת תשב בכלא 12 שנים "בלבד".

אם או בלי קשר, מומלץ מאוד לקרוא את הפוסט של סבר פלוצקר בבלוג שלו בוויינט על תוצאות המלחמה האחרונה בלבנון. פלוצקר כותב על מאמר של תומאס פרידמן מה"ניו יורק טיימס", שבו הוא מתאר את מסקנותיה של ועדת חקירה דמיונית הבוחנת את פעילותו של חסן נסראללה ואת החלטותיו בזמן המלחמה ולפניה. אולי מפני שפרידמן מנתח את תוצאות המלחמה הרחק מכאן, ולא נאלץ להתפלש באווירת הכישלון והמחדל הלא מוצדקת כמו כולנו, המסקנות שלו הן מרעננות ומעניינות. כדאי לקרוא.

יואב.