יאיר: ל' כבר הספיקה להתחתן, ללדת שתי ילדות, להתגרש וגם לחטוף התקף לב – והיא רק בת 39. כבר שנה שהיא ובנותיה גרות ברחוב: לפעמים במקלטים נטושים, לפעמים סתם בגן ציבורי. ביום רביעי האחרון שלושתן הצטרפו לעוד מספר משפחות חד הוריות מחוסרות דיור ועברו להתגורר ב"בור שיבר" – גן ציבורי במרכז ירושלים על פינת הרחובות קינג ג'ורג ובן יהודה – שמשמש כבר חמישה ימים כ"מאהל נפגעי הטרור החברתי-כלכלי".

לפני כמה ימים נשות המאהל שלחו מייל ל"לחץ חברתי", ובו הפנייה לבלוג שהקימו כדי לתעד את מאבקן. נכנסתי, קראתי ואמש החלטתי לגשת לבקר אותן. השעה היתה קצת לפני חצות, ורוח ירושלמית לילית נישבה ועטפה את הבירה בצינה, שלרגע גרמה לי לשכוח מהשרב התל אביבי שסובב אותי בשאר ימי השבוע. רוב ילדי ישראל כבר ישנים בשעה זו של הלילה, וכך גם רוב ילדי המאהל. איילה סבאג, פעילה חברתית משכונת הקטמונים, אספה את האמהות והילדים מגנים ציבוריים ברחבי העיר וריכזה אותם במקום שבו איש לא יוכל להתעלם מקיומם. היא עוברת איתי אוהל אוהל, ומתעקשת להראות את תוכנם: באחד ספונים אם ועוד כחמישה ילדים, ובשני רק ארבעה ילדים. בכניסה לאחד מהם פרוש על הדשא מזרון, ועליו ישן ילד כבן שש. מבעד לשמיכה שמגינה עליו מהקור מבצבצים רק תלתליו הזהובים. "הוא ממש ילד חמוד", היא אומרת, "חבל רק שעם ילדות כמו שלו 99 אחוזים שבגיל 16 הוא ימצא את עצמו במוסד לעבריינים צעירים". מיד כשהיא מסיימת את דבריה נשמע רחש מהשיחים.  "עכברושים ארורים", היא מסבירה ונאנחת, "וכל זה מתרוצץ פה כמה מטרים ליד המקום שבו ישנים הילדים".

ל' מתקרבת אלינו מבוישת, ואיילה מזמינה אותה לשבת איתנו. בני הנוער שמתגוררים במאהל בדיוק חוזרים משוטטות לילית במדרחוב. "הגדולה שלי בת 16, ומאז שאנחנו כאן היא כמעט שלא יוצאת מהאוהל", מספרת ל', "היא אומרת לי 'אמא, את עושה לי פאדיחות, למה את לא שוכרת לנו בית כמו שיש לכולם?'. אבל אין לי מה להגיד לה. מביטוח לאומי אני מקבלת 3,000 שקל בחודש, וחלק גדול מהכסף מתבזבז על תרופות ללב שלי". אצל בתה הצעירה של ל' המצב קשה הרבה יותר. היא רק בת 10 והיתה אמורה ללמוד בכתה ד', אבל כבר שנה שהיא לא הולכת לבית הספר. "איך היא אמורה לשלוח אותה בבוקר ללימודים?", מתפרצת סבאג לשיחה, "כל יום הן מתעוררות בגן ציבורי אחר. אין לילדה איפה להתקלח ולא תמיד יש להן מה לאכול. ועל חוגים, כבר בכלל אין על מה לדבר. איזה עתיד אמור להיות לילדה הזאת? מדברים של שוויון הזדמנויות בחינוך, אבל הגורל של הילדים האלה כבר נגזר מראש".

את המאהל הקימה סבאג כי רצתה להציף את הבעיה ולהפוך אותה לנחלת הכלל. היא מאמינה שהמדינה צריכה לדאוג שלכל אזרחיה תהיה קורת גג, וזה לא יקרה כל עוד אותן נשים וילדיהן יירקבו לאיטם הרחק מהתודעה הציבורית. לדבריה, המשטרה נתנה הסכמה עקרונית להקמת המאהל, אך התנתה את קיומו באישור מהעירייה, שמתנגדת למיקום המרכזי ודורשת מהנשים להעביר את מאהלן לגן הוורדים שמול הכנסת. היום בארבע אחר הצהריים יגיעו פקחי העירייה מלווים בשוטרים כדי לפנות אותן – מגן ציבורי אחד לגן ציבורי אחר. סבאג, בדיוק כמו מועצת יש"ע, מבטיחה שהנשים לא יכו שוטרים, אך גם לא יתפנו מרצון. אני מבטיח לעדכן.

עדכון: סבאג מוסרת שהפקחים לא הגיעו, ונכון לעכשיו הם נשארות במאהל.

במעבר חד 1: יואב יצא לטוסקנה שבאיטליה בשליחות עיתון "הארץ".

במעבר חד 2: משרד האוצר כבר התחיל לבשל את חוק ההסדרים של 2008, וב"לחץ חברתי" מתחילים לחשוב איך לנהל הפעם את המאבק (זוכרים את הקודם?). רעיונות, הצעות ויוזמות לשלוח ישירות למייל [email protected] .

במעבר חד 3: לעיתונאי צעיר דרוש מכשיר הקלטה דיגיטאלי, איכותי, קטן, נגיש למשתמש ועם זיכרון נדיב. למישהו יש המלצות?

במעבר חד 4: התאכזבתם להיכנס ל"לחץ חברתי" ולגלות שוב את אותו פוסט בראש הבלוג? הצטרפו לרשימת העדכון וחיסכו לעצמכם את מורת הרוח.

יאיר