יאיר: 1. כל העולם מדבר על הספר השביעי בסדרת הארי פוטר. שישי בחצות, על פי שעון לונדון, התאספו מאות אלפי (אולי מיליוני) מעריצים ברחבי העולם מחוץ לחנויות הספרים, כדי להניח את ידם על פרי עטה החדש של ג'יי קיי רולינג. למרבה הפלא, הנושא תפס גם את העמודים הראשונים של הנחשבים בעיתוני תבל.

2. אני מוכרח להודות: לא קראתי אף אחד מספרי הארי פוטר. ארחיק לכת ואוסיף שכנראה שזה לא יקרה גם בעתיד. לעבדכם הנאמן יש בחיקו חוק בלתי כתוב ולמעשה גם בלתי מוגדר: "ההצטרפות לטרנד תיעשה רק בשלביו הראשונים". הווה אומר שמרגע שהארי פוטר הפך לרב מכר לא נותר לי זמן רב להחליט אם אני בפנים או בחוץ. משהשתהיתי בהחלטתי, לא נותרה לי כל ברירה: איני יכול להרשות לעצמי לקחת לידי את אחד מספרי הסדרה כשבו בזמן כמעט כל זאטוט בכל עיירה שכוחת אל באוקלהומה כבר מכיר על בוריין את עלילותיו של הקוסם הצעיר.

3. ושוב אני מוכרח להודות: כשמשהו הופך לטרנד ונהייה פופולרי, אני מיד מפתח אנטגוניזם כלפיו.

4. מצד שני, זה נראה לי אדיר שבעידן הריגושים המהירים כל כך הרבה אנשים מתלהבים בגלל ספר. כן כן, לא כוכב נולד או קפיצת בנג'י מגשר בניו זילנד, אלא ספר.

5. חוץ מזה, יש לי פחד מקוסמים צעירים מדי. לא לא, אין פה שום אידאולוגיה, אלא סתם תסביך ילדות. הייתי אז בכתה ב', ותומר זלצר – שכן, חבר, עמית לכתה ומאוחר יותר גם ראש דסק ב"הארץ" – הציע לי הצעה שלא ניתן לסרב לה: "בוא נהפוך לקוסמים" – וכך הוקם הקואופרטיב הראשון שלי. סבא וסבתא שלי חזרו מטיול באירופה כשבאמתחתם הערכה המושלמת לקוסם הצעיר. יחד עם כמה אביזרים שההורים של תומר קנו לו בארץ וכמה גיחות לחנות של צ'יקו ודיקו בתל אביב, הרכבנו מופע לתפארת.

אם זכרוני אינו מטעני, התחלנו בשיעורי חברה בבית הספר. כנראה גם קיבלנו לא מעט תשואות, כי כעבור כמה זמן הגיעה ההזדמנות העסקית הראשונה – יום הולדת שמונה לגיל שבת, השכן המיתולוגי מקומה רביעית ומהכיתה המקבילה. כל תלמידי כתה ב'2 היו שם, זו היתה ממש חדירה לגוב האריות. מדי יום ביומו הכינו בהם ללא רחם בהפסקות שבין השיעורים, אך הפעם היינו בעמדת מיעוט. לצדנו עמדו רק זריזות הידיים שלנו ואמא של גיל, שכשוטרת היתה מורגלת לטפל בפורעי חוק פוטנציאליים כגון אלו שישבו בקהל.

ההתחלה היתה אמנם מוצלחת, אך גם שוטרת אמיצה כמו שושנה שבת לא יכלה לעזור לנו להתמודד עם הקטסטרופה שהתרחשה בהמשך. קסם הקובייה הנעלמת היה אחד משיאי המופע שלנו: מכניסים קובייה לתוך תיבה קטנה, מסובבים כמה פעמים והפלא ופלא כשתיפתח התיבה הקובייה תיעלם ולסתות הקהל תיוותרנה שמוטות מרוב תדהמה (כמובן שאת הסוד שמאחורי הקסם לא אוכל לספר כי דיקו, ואולי היה זה צ'יקו, אמר לי ששכקוסם עלי לקחת את הסוד עמי לקבר והשביע אותי לא לספר לאיש. "רק ככה המקצוע שלנו יוכל להמשיך להתקיים", הסביר. ואני באחד מגילויי הסולידריות הראשונים שלי החלטתי לדבוק בהבטחתי).

אך אבוי, כשפתחנו את התיבה משהו התפקשש, ותומר ואני נלכדנו במערומינו. אני לא ממש זוכר מה קרה. אך הפרצופים המלגלגים של קלגסי ב'2 נותרו עד היום חקוקים בזיכרוני. תומר קפא במקומו, ואילו אני איבדתי את עשתונותיי. המבט שלי רץ הלוך ושוב מהקהל לדלת וחוזר חלילה. כשהדמעות החלו לזלוג, כבר ידעתי שאין מוצא אחר – פתחתי את הדלת וברחתי כל עוד נפשי בי. מאז לא שבתי לעשות קסמים. עם תום כתה ב', תומר ואני עברנו לבית ספר אחר, ואילו הקלון הגדול נותר מאחורינו. אך התובנה מאז נשתמרה עד היום: ילדים קוסמים זה קונספט גרוע. עכשיו אתם מבינים למה אני לא קורא את הארי פוטר?

יאיר

נ.ב

סבר פלוצקר, שלאחרונה מאוד מתחבב עלי בשל הניתוחים הכלכליים שלו, מראה כיצד הארי פוטר נותן מכה ניצחת לפוסט מודרניזם.