העיתונאית לינוי בר גפן חוזרת ללחץ חברתי בפוסט אורח נוסף.

לינוי: האמת? אלמלא אמא שלי, היא זאת שקנתה את המנורה הזאת, אני בספק אם הייתי דורשת פיצוי מחברת ההובלה שריסקה אותה. לא היתה אפילו פעם אחת שעברתי דירה בלי שמובילי הרהיטים שברו או פגמו בחפץ או שניים. ניחא, חשבתי, בכל פעם שראיתי מכשיר טלוויזיה מאמת את חוקי הגרביטציה או שולחן מוכיח שאינו מעץ מלא עת הוא מתגלגל במורד המדרגות. על מה ההתרגשות? טעויות קורות.

זה לא שאני מעוטרת בשנדלירים מהמאה ה-14 או בדגמי טולמנ'ס מפונפנים. אבל במקרה הספציפי הזה אמי שילמה 3,000 שקלים על המנורה, ולכן החלטתי לדרוש שיחליפו את החלק במנורה שנשבר.

לא ביקשתי את הכסף מהמוביל עצמו. למעשה, הוא גם זכה לטיפ בסיום העבודה, כי ברור לי שמהסכום ששילמתי לחברה הוא רואה אחוזים בודדים. הרי השיטה הנצלנית של מסעדות, מספרות ובעלי עסק נוספים היא לצמצם את שכרו של העובד למינימום, במקרה הטוב, ולסמוך על הסכמות חברתיות מעוותות ועל מצפונו של מקבל השירות שלא יניחו לו לפתור את העובד בלא כלום.

גם מבעלת החברה לא ביקשתי כסף מזומן. ביקשתי סה"כ שתרכוש עבורי את החלק שנשבר באותה מנורה. היא התווכחה איתי קלות, אבל לבסוף הסכימה לקנות את החלק שעלותו מגיעה ל-500 שקלים. כעבור חודשיים, בסיומה של שיחת הטלפון שבה דיווחה לי שקנתה את החלק, היא פנתה אל רחמיי: "תראי", נימה של צער התגנבה לקולה, "אילצתי את העובד ששבר את המנורה לשלם על החלק מכיסו והוא ביקש ממני לשאול אותך אם את מסכימה לשאת בחלק מהעלות". מה שנקרא: Damned if you do – damned if you don't.

500 שקלים עבורי הם לא הרבה כסף, אבל עבורו זה לא מעט. מצד שלישי, גם עבור בעליה של חברת הובלה מצליחה לא מדובר באקט שדורש שבירת חסכונות. מה שבעלת החברה כלל לא העלתה על דעתה הוא שלא רק שיש לה אחריות על לקוחותיה, אלא גם כלפי עובדיה, והיא כוללת גם נשיאה בנזקים כספיים שהם גורמים לעתים. למעשה, מבחינתה, להכריח את העובד לשלם הוא אקט חינוכי ממדרגה ראשונה: "הנה תראי, אחרי שהוא שילם הוא לא פגע יותר בשום דבר כשהעביר חפצים". "ולפני?", שאלתי, "גם לפני כן הוא היה עובד טוב", הודתה.

היו סמוכים ובטוחים: אם בשוגג יטביע מחר מגיש בערוץ 10 מקרופון בכוס שתייה במסגרת עבודתו - לא הוא שיקנה מקרופון חדש. למעשה, זה כבר קרה לאחד המגישים, וכשביקש להשתתף בעלויות דחו את הצעתו הנדיבה. גם אם עובד הייטק בכיר ישפוך בטעות מים על המקלדת שלו והיא תצא מכלל שימוש הוא לא יישא במחיר. שני אלה, וגם אותו מוביל אומלל, טועים מדי פעם.

אלא שלשני הראשונים יש מעמד שגורם למעסיק להכיר בכך שעם הכסף שאנחנו מכניסים לו בדרך קבע, אנחנו גם לעתים מחוללים נזקים. מוביל בחברת הובלות, מלצר או כל עובד זוטר אחר, עשוי להכניס לחברה שלו לא פחות כסף מהם – אבל הוא גם ישא בכל נזק שיגרום, גם אם אין הדעת נותנת שימלא את תפקידו כל הזמן ללא רבב.

החוק אינו מאפשר לקנוס עובד, כלומר להעניש אותו כספית. אתה לא מרוצה מהמועסק שלך שיטתית? החלף אותו באחר. החוק מאפשר למעסיק לנכות משכרו של עובד נזקים כספיים שגרם, אם הוסכם ביניהם מראש בחוזה בכתב או בעל פה שהאחרון הוא בעל האחריות.

אלא שהמצב קצת יותר מורכב ממה שהמחוקק סבר: ראשית, חלק ניכר מאותם מועסקים כלל לא עובדים על פי חוזה, וכשהחלו בעבודתם לא שאלו "מה יקרה אם בטעות אשבור כך וכך". שנית, קיים ממד נצלני בחוזה שכזה, שכן מדובר בעבודות לאנשים מעוטי יכולת שאפשרויות הבחירה שבידיהם מצומצמות. מי שהשיג עבודה זקוק לה מספיק כדי שיהיה מוכן לשאת לא אחת בתנאי עבדות, אז מה זה עוד סעיף מקפח אחד?

וישנה טענה מוסרית, שהוסיף עבורי עו"ד איתי סבירסקי מאוניברסיטת תל אביב: אותה חברת הובלה וחברות נוספות בע"מ הן ישויות משפטיות עצמאיות. לו הייתי תובעת את אותה חברה, בעליה היו מוגנים משפטית: אינני יכולה לגעת בכיסם הפרטי אלא רק בחשבון החברה. חשבון העסק הוא זה שיספוג את התוצאות של רשלנות בכיריה ובעליה. העובד הזוטר באותה חברה לא נהנה מחסינות שכזאת, ומן הראוי שהיא תוענק גם לו. מן הראוי, אבל לא מן המציאות.