יאיר: מיליארד שקל כל שנה – זה הכסף שהציבור בישראל מוציא על טיפים. כך לפחות גיליתי הבוקר מעלעול בדפי "הארץ". טוב נו, זה שקר. גיליתי את זה כבר אתמול בלילה בעודי עובד על העיתון של היום. בלחץ חברתי עסקנו לא מעט בכל נושא תנאי ההעסקה של המלצרים (יואב, אני ושנינו). אני מעולם לא הסתרתי את התנגדותי הנחרצת למתן טיפים. וכמות הכסף שמתגלגלת באמצעות שיטה זו רק ממחישה כמה היא פסולה.

לשם השוואה, נעשה חישוב קצר: התוצר המקומי הגולמי של ישראל (התמ"ג) – כלומר הערך הכספי של כל הפעילות הכלכלית שמתבצעת בתחומי המדינה – נע סביב ה-650 מיליארד שקל בשנה. מכאן שהטיפים הם כ-0.15 אחוזים מהפעילות הכלכלית במדינה. נטל המס בישראל – אחוז המס שמוטל באופן משוער על סך הפעילות הכלכלית (התמ"ג) – עומד על כ-36 אחוזים. מכיוון שמדובר בכמיליארד שקלים של טיפים, שרובם ככולם אינם ממוסים, הרי שבהערכה גסה מדובר על כ-360 מיליון שקל שמפסידה המדינה מדי שנה בגביית מסים. או אם לנסח את זה בצורה קצת יותר תכליתית: מדובר בכ-360 מיליון שקל שאמורים לשמש לבריאות, לחינוך ולביטחון שלנו, אך נשארים כשלל נאה אצל בעלי המסעדות. המלצרים עצמם לרוב אינם נהנים מהרווח, מאחר שמרבית משכורותיהם ממילא אינן חוצות את המינימום על תשלום מס.

החוקר שמוזכר בכתבה מנסה להבין את ההיגיון שמאחורי טיפים. מדוע על אף שאין חוק בנושא, אנשים משאירים עוד כסף בנוסף לחשבון, הוא שואל את עצמו. ההסברים שהוא מספק הם מגוונים: ראשית, מדובר בנורמה חברתית. שנית, זו דרך להראות את הכרת התודה שלהם. ושלישית, הם יודעים שהמלצרים תלויים בטיפים כמקור הכנסה. לטענתו, מתן טיפים מערער את ההנחה הרווחת בתיאורה הכלכלית, לפיה האדם הוא יצור אגואיסטי לחלוטין.

עם המסקנה אני נאלץ להסכים, אך ההסברים לתופעה אינם מספקים לטעמי. בתודעת הלקוחות, טיפ כבר חצה מזמן את גבול הנורמה. אצל רבים, כך אני מניח, טיפ למלצר נתפש כחובה – כחלק בלתי נפרד מהחשבון. ברוב המקרים הלקוח אינו משאיר טיפ כדי להראות את שביעות רצונו מהשירות, הוא גם אינו נמנע מהשארת תשר כשהוא מאוכזב – אצל רבים מדובר בהסכם פיקטיבי בין בעל העסק לבין הלקוח, שאינו מבין שהוא משתף פעולה עם מהלך שפוגע בעקיפין בו, ובמישרין במלצר שאותו הוא כביכול מתגמל.

ושוב, כמו בכל פעם שאני כותב על הנושא, עלי לסיים בגילוי נאות: כן, אני משאיר טיפים במסעדות ופאבים.

*