• איפה הכסף - עמוד התוכן

במוספי הכלכלה מדווחים בגאווה על הצמיחה של המשק הישראלי בשנים האחרונות. מצד שני, כשעולה דרישה מהמדינה להרחיב את האחריות על אזרחיה, אומרים לנו שאין כסף. האמת היא שזה שקר. אין כל קשר בין צמיחת המשק או גודל הכנסות המדינה לבין השירותים שהאזרח יקבל. במלים אחרות: גם אם ישראל תהפוך למרכז תיירות עולמי, מכוניות יתחילו לנסוע על דלק שמורכב ממיץ של תפוזי JAFFA, ובגבול בין הוד השרון לפתח תקוה ייחשפו שדות הנפט הגדולים בתבל – גם אז במשרד האוצר יתנגדו להגדיל בצורה משמעותית את תקציב המדינה.

ב-1992 חוקקה הכנסת את חוק "הפחתת הגירעון". מטרתו היתה להקטין את היחס בין הכנסות המדינה להוצאותיה, ולוודא – כביכול – שהמדינה אינה מוציאה יותר משהיא יכולה להרשות לעצמה. ב-2004, בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר, הוכנס תיקון לחוק, שלפיו בשנים 2005-2010 תקציב ההוצאות של הממשלה יגדל ב-1% לשנה לכל היותר. משמעות התיקון היא שמאותו רגע הכנסות המדינה החלו לשחק תפקיד חד צדדי בלבד בכל מה שקשור לבניית התקציב: אם הכנסות המדינה נמוכות במיוחד, הגידול בהוצאות ייבלם כדי לא לנפח את הגירעון, כפי שנעשה קודם לכן, ואם ההכנסות יהיו גבוהות... גם אז ייבלם הגידול בהוצאות. למה? כי כך נקבע בחוק.

הקשר בין הכנסות המדינה להוצאות ניתק, והמטרה היא אחת והיא לא משתנה: להקטין בכל מחיר את תקציב המדינה ולצמצם את השירות שהאזרחים מקבלים ממנה. הסיבה לכך היא אידאולוגית. נתניהו ואנשי משרד האוצר מאמינים שככל שהתקציב קטן יותר - המדינה יעילה יותר. זה לא בהכרח נכון, ותלוי בהרבה מאוד גורמים אחרים שחלקם ערכיים ולא בהכרח מדעיים. למעשה, משמעות הקטנת התקציב היא שהמדינה מעורבת פחות במשק ויש לה חלק קטן יותר בפעילות הכלכלית, ואז חלקם של בעלי ההון בפעילות הכלכלית גדל. המגבלה הזאת מסייעת לתהליך ההפרטה של החברה הישראלית.

במצב שנוצר הגדלת התקציב מוגבלת על ידי שתי תקרות: האחת היא הגירעון, אבל גם אם המצב הכלכלי טוב ואין חשש מגירעון גבוה, אז מגבלת הגידול בהוצאה היא זו שתשמור על התקציב קטן. למה דווקא נבחר מספר הקסם 1%? זו שאלה טובה. למשרד האוצר הפתרונים.

מעבר לכך שצמצום התקציב הופך למטרה שמנותקת לחלוטין מהמצב הכלכלי במדינה – טוב ככל שיהיה – יש בתיקון לחוק פוטנציאל גדול בבלבול הציבור. ניתן לטעון שלמרות ההגבלה על הקצב, לפחות התקציב ממשיך לגדול. למעשה, הטענה הזאת שגויה – בפועל הגדלת ההוצאות ב-1% משמעה הקטנת השירותים שהאזרח מקבל מהמדינה. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שהחל מ-2003 אוכלוסיית ישראל גדלה מדי שנה בקצב של 1.8%. מכאן שאם התקציב אמור לגדול ב-1% והאוכלוסייה מתרחבת ב-1.8%, אזי ההשקעה לאדם קטנה ב-0.8% ממה שהיתה בשנה הקודמת. כל אזרח יהנה מפחות שירותי בריאות ציבוריים, פחות השקעה בתשתיות וחינוך גרוע יותר. לא ממש צריך לפרט, ניתן לראות את זה כל שנה מחדש.

במאי 2006, עם הקמת ממשלת אולמרט-פרץ, חוק הפחתת הגירעון תוקן שוב בעקבות ההסכם הקואליציוני עם מפלגת העבודה. אך למרות התבססות הצמיחה על גובה של כ-5%, המגבלה על הגידול בהוצאה התקציבית לא הוסרה – אלא רק שונתה. הפעם מספר הקסם שנבחר הוא 1.7% - שוב, ההוצאה נקבעת בלי שום קשר להכנסות המדינה. רק שהפעם זה קצת יותר קרוב לקצב גידול האוכלוסייה, כך שלמעשה ,ההוצאה הממשלתית לנפש קופאת על שמריה ואף קטנה במקצת. בפועל, מאז תיקון החוק הממשלה לא מצליחה לעמוד ביעד הגידול בהוצאה שהיא הציבה לעצמה – וזאת בגלל ההתנתקות והמלחמה בצפון (אבל על זה כבר נדבר בפוסטים הבאים).

אלמלא המגבלה על הגידול בהוצאה ניתן היה לפתור הרבה בעיות במדינה (הנה דוגמה לתוכנית אופרטיווית לצמצום העוני (pdf), שדורשת בין היתר לפרוץ את מסגרת ה-1.7%). בפוסט הבא נראה, שאפשר לעשות את זה גם תוך כדי שמירה על עקרונות כלכלה קפיטליסטיים ושמרניים, שבמשרד האוצר שלנו סוגדים להם.

יאיר ויואב