כשהשר אביגדור ליברמן, יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, ניסה פעם למקם את עמדותיו על המפה הפוליטית הישראלית, הוא אמר ש"מימיני יש רק קיר". את הפוסט הזה, השלישי בפרויקט "איפה הכסף?", אולי לא נכמת למספר אחד מדויק של שקלים שניתן להוסיף לתקציב המדינה, אבל באמצעות כמה נתונים פשוטים על המשק הישראלי נוכיח כאן שעל הציר החברתי-כלכלי, מימין לכלכלני משרד האוצר – בדיוק כמו ליברמן – עומד קיר קשה ואטום. ואת המרחק שבין העמדות המתונות של הציבור הישראלי לאותם פקידים, הקיצוניים שבקיצוניים, אפשר בקלות לאמוד במיליארדים נוספים שקיימים בקופת המדינה ושאפשר להוסיף לתקציב.

את הדרך שלנו נתחיל זמן קצר לאחר שוך הקרבות של מלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006. שני פרופסורים לכלכלה, אביה ספיבק ומשה יוסטמן - הראשון עד לא מכבר משנה לנגיד בנק ישראל והשני דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע - מחברים נייר עבודה שבו הם מנתחים את מצב הכלכלה הישראלית. הם מציעים מתווה פעולה כדי לשקם את המשק מטראומת המלחמה וכדי לחלץ אותו מהסכנות האורבות לו בהמשך.

יוסטמן וספיבק הם כלכלנים בכירים שמגיעים עמוק מתוך הממסד הכלכלי. הם לא נמנים על ה"מחנה החברתי", שפקידי משרד האוצר ותומכיהם הנלהבים בתקשורת אוהבים להאשים בחוסר בקיאות או בחוסר אחריות בכל הקשור לבניית התקציב.

בנייר העבודה שלהם גיבשו שני הפרופסורים תחזיות פסימיות למדי להתפתחות המשק אחרי המלחמה, ובהתבסס על אותן תחזיות, הגיעו למתווה כלכלי שלדעתם המדינה צריכה לפעול לפיו. בחישובים שלהם הם הסתמכו על נתונים שמשרד האוצר ובנק ישראל הציגו בכנס קיסריה הקודם, כלומר, אין בנייר העבודה הזה שום דבר רדיקלי או מרחיק לכת – לא ההנחות, לא התחזיות ולא המסקנות.

בראיון ל"הארץ" ב-2006 השניים הציגו את מסקנותיהם, וקבעו כך: "ביתרת השנה הזאת יש עודפים ניכרים וצרכים דחופים. אפשר יהיה להוציא יותר בלי לחרוג ממגבלת הגירעון התקציבי". במלים אחרות, הם אמרו שיש כסף, יש אנשים ומקומות שצריכים אותו באופן נואש, ואפשר להשתמש בו מבלי לשנות מדיניות ומבלי לזעזע את המשק. בפועל, כפי שנראה מיד, המציאות היתה טובה יותר באופן משמעותי מהתרחיש הפסימי של יוסטמן וספיבק. הכלכלה הישראלית לא נכנסה למיתון בעקבות המלחמה, המדינה צמחה וגבתה מסים הרבה מעל המשוער, אבל התקציב רחוק מלגדול בהתאם, ואחריות המדינה על האזרחים רק הולכת ומצטמצמת.

בואו ניכנס למספרים שמופיעים בתרחיש המרכזי של שני הכלכלנים הבכירים, נשווה אותם למספרי האוצר בתקציב 2008, ונראה מה נקבל. בהשוואה שלנו נתמקד בכמה פרמטרים: תמ"ג (הערך הכולל של כל הסחורות והשירותים שייוצרו בישראל במהלך השנה), הכנסות המדינה ממסים, ושיעור הגדילה של ההוצאה התקציבית (או במילים פשוטות – אחוז ההגדלה של תקציב המדינה).

1. תמ"ג: יוסטמן וספיבק העריכו בימים שאחרי המלחמה, שהתמ"ג ב-2008 יעמוד על 655.6 מיליארד שקל. לפי נתונים שמשרד האוצר פירסם בחודש יולי האחרון, התמ"ג יהיה גבוה ב-50 מיליארד שקל, ויעמוד על 705 מיליארד. הערכת האוצר גבוהה ב-7.53 אחוזים מהתרחיש של יוסטמן וספיבק.

2. הכנסות ממסים: נייר העבודה של שני הכלכלנים צופה שגביית המסים בישראל ב-2008 תסתכם ב-238.7 מיליארד. ההערכות של משרד האוצר טובות יותר, והוא צופה שהכנסות המדינה ממסים יעמדו על 253 מיליארד שקל. הערכת האוצר גבוהה יותר ב-14.3 מיליארד שקל מהתחזית של שני הכלכלנים, שהם כ-6 אחוזים.

בעניין הזה, הנה סיפור מעניין על האופן שבו עובד משרד האוצר: במצגת שהמשרד פירסם לציבור על תקציב 2008, ולמיטב ידיעתנו גם בישיבת הממשלה שבה הוצג התקציב לשרים, המספר ליד סעיף הכנסות המדינה ממסים ל-2008 היה נמוך בהרבה מ-253 מיליארד, ועמד על 194 מיליארד שקלים בלבד. כשפנינו למשרד האוצר וביקשנו הסברים על הצפי הנמוך והמוזר כל כך לגביית מסים ב-2008, הוסבר לנו בתגובה שהסכום הכולל של נטל המס יעמוד על 253 מיליארד שקלים, והמספר שהוצג הוא צפי הכנסות המדינה ממסים "במחירים שוטפים".

אלא שלמעט בתגובה שנמסרה לנו, לא מצאנו את המספר הגדול יותר בנתונים שפירסם האוצר עד כתיבת שורות אלה. למה? כנראה שבמשרד מעדיפים לשמור את הנתונים לעצמם, ולהאכיל את הציבור ואת נבחריו במספרים נמוכים - כדי שלא יגלו שקופת המדינה מלאה, ושלא ידרשו לקבל את כספי המסים שלהם בחזרה באמצעות תקציב גדול יותר ועוד שירותים מהמדינה. קוראי לחץ חברתי הם ככל הנראה הראשונים שנחשפים לנתון המשמעותי הזה - שלפיו צפי האוצר לסך הכנסות המדינה ממסים בשנה הבאה עומד על 253 מיליארד שקל. אבל נחזור להשוואה שלנו.

3. ההוצאה התקציבית: בהתחשב בנתונים שלהם טוענים יוסטמן וספיבק שההוצאה התקציבית של מדינת ישראל צריכה לגדול בשלושה אחוזים. משרד האוצר, שסיפק נתונים טובים בהרבה מהערכות הפסימיות של אחרי המלחמה, הגדיל את ההוצאה התקציבית ב-2008 בסך הכל ב-3.2 אחוזים - שיעור הגדול ב-0.2 אחוזים בלבד מהתרחיש של הימים הקודרים שאחרי מלחמת לבנון השנייה.

אז כפי שאפשר לראות מהנתונים שהצגנו עד כאן (בטבלה הראשונה), המשק לא נכנס למיתון בעקבות המלחמה, והנתונים של האוצר טובים בהרבה מהתחזיות השמרניות של הפרופסורים לכלכלה: הערכות התמ"ג של האוצר גבוהה ב-7.53 אחוזים, וצפי ההכנסות ממסים גבוה ב-6 אחוזים. הנתונים האלה מראים שיש בקופת המדינה מספיק כסף כדי לעשות הגדלה משמעותית של מיליארדי שקלים בתקציב – הגדלה גבוהה בהרבה מההצעה של יוסטמן וספיבק. אבל למרות הנתונים הטובים של המשק, ההוצאה התקציבית שקבע משרד האוצר נשארת קטנה, ודומה מדי לתחזית הפסימית שעליה המליץ נייר העבודה של שני הכלכלנים.

שוב הראינו שיש כסף, ושוב עולה כאן שאלה מטרידה: איך פער של 6 אחוזים בהכנסות המדינה ממסים (בין התחזית השמרנית של יוסטמן וספיבק לבין תחזית האוצר) מתבטא בפער של 0.2 אחוזים בלבד בהגדלת התקציב? חסרים כאן מיליארדי שקלים שאפשר, על פי העקרונות והיעדים שמשרד האוצר הציב לעצמו, להכניס לתקציב המדינה. אפשר להגדיל את התקציב בהרבה מעבר ל-3.2 אחוזים.

ואם לא די בכך, בטבלה הבאה אתם יכולים לראות את התחזיות הריאליות יותר לנתוני הכלכלה הישראלית ב-2008 – ולא את אלה המתבססות על הערכת התמ"ג המוטה של משרד האוצר (כפי שהסברנו בפוסט הראשון בפרויקט).

כלומר לא רק שנתוני האוצר טובים בהרבה מהתרחיש של יוסטמן וספיבק – המציאות טובה אפילו עוד יותר. והתקציב? הוא עדיין נשאר קטן וממשיך להצטמק. כי במשרד האוצר לא רוצים להיות "אחראיים", ולא רוצים "להגן" על התקציב. המטרה שם היא להקטין את התקציב כמה שאפשר ועם כמה שפחות התנגדות מהציבור ומנבחריו. ומה שמאפשר לאוצר לעשות את זה בקלות הוא המגבלה על ההוצאה התקציבית, שעליה סיפרנו לכם בפוסט הקודם. כלומר עכשיו אפשר לראות ולהבין בקלות את האבסורד במגבלה הזאת, שאנחנו מרגישים על בשרנו מדי יום. על אף שקופת המדינה מלאה, והכלכלה הישראלית נמצאת במצב טוב יותר בהרבה מהתחזיות, רוב הציבור אינו נהנה מפירות הצמיחה.

אולמרט חוזר

שוב, כמו בפוסט הפתיחה של הפרויקט, אנחנו מעלים למגרש את שחקן החיזוק של "איפה הכסף?", ראש הממשלה אהוד אולמרט, כדי לבסס את הטענות שלנו. כך אמר אולמרט באוגוסט 2004, כשהיה שר התמ"ת, בזמן הדיונים על התקציב לשנה הבאה: "המדיניות (של האוצר) היא פועל יוצא לדוגמטיות ולקיפאון מחשבתי, שעיקרו קיצוצים בתקציב, ועוד פעם קיצוצים בתקציב, מבלי להבחין כלל ועיקר בנקודות היפוך מאקרו-כלכליות המחייבות נקיטת מדיניות אחרת".

ראש הממשלה האשים את אז משרד האוצר בהאשמה חמורה מאוד, שלפיה באוצר מטים כלפי מטה גם את צפי הכנסות המדינה (ולא רק את צפי התמ"ג, כפי שהראנו) - כדי להמשיך ולקצץ בתקציב בלי קשר למציאות.

"כבר היום ברור כי האוצר שוב מטה כלפי מטה את אומדן ההכנסות", אמר אולמרט ב-2004, "למרות אומדן הצמיחה של 3.8%, אומדן תוספת ההכנסות הוא רק 5%, כאשר מניסיון העבר מתברר כי 1% צמיחה משמעו גידול בהכנסות של 1.7%, קרי, צפוי גידול הכנסות של 6.5% ולא 5% כטענת האוצר. משמעות ההבדל הזה הוא 2.25 מיליארד שקל, אותם מחביא האוצר מהציבור ואותם ישלוף בעתיד או להורדת מסים או להורדת הגירעון וכדומה".

אולמרט של 2004 - לא חבר אופוזיציה אלא שר בכיר בממשלה - מאשים גם הוא את האוצר בהעלמת מיליארדי שקלים מהתקציב. ומהחישובים שלנו עולה, שלפי העיקרון שהציע ראש הממשלה, ולפיו אחוז אחד של צמיחה לא מתבטא בגידול זהה בהכנסות ממסים, אלא בגידול גבוה יותר של של 1.7%, צפי ההכנסות ממסים ל-2008 אמור להיות 260 מיליארד שקלים ולא 253 מיליארד כפי שטוען האוצר. השנה משרד האוצר מטה את אומדן ההכנסות, בהתבסס על דברי אולמרט, בשבעה מיליארד שקלים פחות.

אז מה הראינו בפוסט הזה? שמדיניות האוצר היא ימנית-קיצונית אפילו במונחים קפיטליסטיים שמרניים, הרחק מעמדות הציבור ונבחריו, ובלי כל קשר למציאות החברתית-כלכלית. הבאנו עוד נתונים שלפיהם אפשר להגדיל את התקציב משמעותית, במיליארדי שקלים, מבלי לשנות יעדים כלכליים ומבלי להחליף את האידאולוגיה – שבהחלט אפשר ורצוי להתווכח עליה. והבאנו נימוקים משכנעים מאוד מפי ראש הממשלה שלנו, שלדבריו כדי לשמור על התקציב קטן בצורה קיצונית ומסוכנת, משרד האוצר גם מספק נתונים כוזבים וחלקיים על גביית כספי מסים.

ועכשיו, אנחנו שוב מבקשים את עזרתכם בהפצת המידע הזה כדי לנסות לתרגם את הידע לשינוי. אם יש לכם בלוג, שימו לינק. אם אין – תשלחו לאנשים באימייל. אם אתם סטודנטים לכלכלה, אל תתביישו, תפנו את החברים שלכם לכאן. גם את המרצים. אם אתם חברי כנסת, תעשו משהו. נתראה בהמשך.

יואב ויאיר