מערכת לחץ חברתי מגישה בשידור חוזר, ביום השישי לשביתת המורים העל-יסודיים, את סיפורה של ש', בת 24, מורה ומרכזת מגמת אמנות בתיכון מצליח במרכז הארץ. ש' מספרת כאן, במלותיה שלה, על אורח החיים הבלתי אפשרי של מורה צעירה בישראל, ועל הפער התהומי בין האהבה והתשוקה למעשה החינוכי, לבין תלוש המשכורת המעליב. הפוסט, שפורסם כאן במקור באפריל, הופיע לאחרונה גם במוסף "פירמה" של גלובס

הסיפור שלי מתחיל למעשה מהטענה המופרכת, שהאמנתי בה, שבחיים יש דברים חשובים יותר מכסף. כקיבוצניקית, גדלתי בחברה שמאמינה בערכים שונים שאינם מבוססים על חומרנות מכל סוג שהוא. בקיבוץ מופרט יש עשירים ועניים. אני גדלתי בבית מאוד לא עשיר, אבל מעולם לא היה חסר לי דבר. את חיי הבוגרים העברתי במשרות שונות, שכללו עבודה קשה אך תמיד הכילו קורטוב אידיאולוגיה. אף פעם לא היה בצדן שכר רב או אפילו הוגן. כל הדברים הללו לא הטרידו מאוד את מנוחתי עד השנה האחרונה.

לפני שנה סיימתי את התואר שלי בחינוך ואמנות בתוכנית מצטיינים של משרד החינוך. התוכנית נועדה להשביח את רמת המורים באמצעות השקעה וטיפוח של אנשים איכותיים עם ממוצע ציונים גבוה – ולעשות את זה בזול. היא כוללת את העסקה הבאה: מימון שכר הלימוד לתואר ה- B.ed מצד משרד החינוך, בתמורה להעסקתי בתנאי עבדות לשלוש שנים. זאת אומרת, שנת עבודה במשרד החינוך בשכר מינימום - על כל שנה של מימון המלגה. כך סיימתי את לימודי כמצטיינת, ומצאתי במהרה עבודה בתיכון חדש שהוקם באזור השרון.

המשרה כללה הקמה של מגמת אמנות מאפס, והוראת כל המקצועות במגמה: תולדות האמנות, ציור, רישום ופיסול. את התפקיד התחלתי מלאת מוטיבציה בשמחה רבה. כל אדם במערכת החינוך טרח לציין בפני שנפלה בחלקי הזדמנות גדולה ושעלי לחוש כבוד, ואכן חשתי כבוד רב. התחלתי את עבודתי בכך ששלושה חודשים עבדתי בהקמת המגמה (אפילו באופן פיזי) ללא תשלום.

בספטמבר 2006 התחלתי גם ללמד, ונדהמתי לראות את תלוש המשכורת הראשון שלי: 2,700 שקלים. אני עובדת ארבעה ימים בשבוע בפועל בבית הספר, ועוד יומיים-שלושה בבית בהכנה של חומרים לקראת השיעורים. כל זה כולל גם ישיבות מורים, ימי הורים ועוד דברים שונים ומשונים שעליהם אינני מקבלת שכר כלשהו. בנוסף, מכיוון שאני גרה בתל אביב ובית הספר נמצא באזור השרון, אני מוציאה 700 שקלים בחודש על נסיעות (אוטובוס-רכבת-אוטובוס וכך גם בדרך חזור). כך שאני נשארת עם עבודה שגוזלת ממני שבוע מלא, ואני מרוויחה עליה 2,000 שקל בפועל.

אמנות ההוראה

כבר ציינתי שחינוך זו שליחות בעיניי? אם לא, אז זה הזמן להגיד שאני מאוד אוהבת להיות מורה. מכיוון שדבר זה אינו מובן מאליו. ראשית, אני אוהבת ילדים מכל הסוגים, הגדלים והמינים. שנית, אני אוהבת אמנות, ולכן אוהבת להפיץ את האהבה הזאת. והסיבה האחרונה היא, שאני מאמינה שבית ספר הוא מוסד נוראי, אשר כל ילד סובל בו באופן כזה או אחר, ועל כן יש להפוך את השהות בו לחוויה משמעותית ואולי אף מהנה.

מתי באמת נשברתי? הייתי מאוהבת לגמרי בעבודה שלי. כל קושי היה נראה לי הגיוני, כי אהבתי את התלמידים שלי, ואני עדיין מוכנה לעשות כמעט הכל בשבילם. שיננתי לעצמי שוב ושוב שזו רק ההתחלה. בינתיים מסביב כולם אמרו לי: "רכזת מגמה... פשש... את כנראה מאוד מוכשרת, בגילך הצעיר, איזו הבעת אמון של המערכת, קיבלת הזדמנות גדולה. כל הכבוד, באמת, כל הכבוד". אבל הכבוד שהרגשתי הלך ודעך אט אט.

במקביל, במהלך החודשים הבאים, נפרדתי מבן זוגי במשך שנים, ששרת כטייס בחיל האוויר והרוויח פי חמש ממני. עד אז הוא היה משנן באוזניי עד כמה המדינה שלנו טועה בכך שעל אותן שעות עבודה היא משלמת לו כל כך הרבה יותר ממני. הוא הרוויח על סיועו בהפצצת לבנון, ואני מפסידה על היותי מחנכת באופן ישיר ועקיף להפך המוחלט. אחרי הפרידה, צה"ל הפסיק לממן חלק מחיי, וכך נשארתי תלויה לגמרי בחסדיו של משרד החינוך.

מכיוון שהעבודה שלי כמורה ומרכזת מגמה לא השאירה לי הרבה שעות פנאי, ניסיתי למצוא עבודה שתכניס לי כסף במהירות האפשרית ובמינימום שעות עבודה. חברה טובה שלי, שממלצרת כבר שנה, אמרה לי שמחפשים מארחת במסעדה שבה היא עובדת. השאלה הראשונה ששאל מנהל המסעדה את חברתי היא: "איך היא נראית? היא נראית טוב?".

השכר במסעדה עמד על 25 שקלים לשעה ועוד 2-3 שקלים לשעה מתוך הטיפים של המלצריות. הסברתי לאחראית על המארחות שאני פנויה לעבוד שם יומיים בשבוע וביום שבת. התחלתי לעבוד. על ההתלמדות (שערכה כשבוע) הרווחתי שכר מינימום. התפקיד שלי כלל שעות עבודה מרובות (לפעמיים עד 1 בלילה) והרבה דרישות לא גמישות, לא צפויות ולעתים אף משפילות.

בחודש המשבר התקיימו בבית הספר בחינות הקבלה למגמת האמנות, לקראת שנת הלימודים הבאה. בשבוע הבחינות עבדתי כארבעה ימים עד 23:00 בבחינה ובראיונות של עשרות ילדים המועמדים להיכנס למגמה האיכותית שהקמתי. במקביל, עניתי לאינספור שיחות טלפון מהמוני הורים מודאגים של תלמידי כיתות ט' מרחבי העיר שהתקשרו בכל שעות היממה, ורצו לברר אם בנם או בתם התקבלו. באחד הלילות באותו שבוע, אחרי שכבר יצא האוטובוס האחרון מבית הספר באיזור השרון לתל אביב, ביקשתי ממנהלת בית הספר שתסיע אותי חזרה לתל אביב. בדרך סיפרתי לה שאני עובדת גם כמארחת במסעדה. היא אמרה לי שאין ברירה, ושזאת המשכורת ממשרד החינוך, ושעלי להתפרנס. ניסיתי להגיד איזו מלה אישית על הקושי שלי, והיא רק אמרה לי שיש 24 שעות ביממה.

נערת ליווי לשולחנות

כעבור יומיים, בשעה 22:30 בלילה בעודי עומדת בכניסה למסעדה, המנהלת התקשרה לטלפון הנייד שלי. בדיוק כשעניתי לה, הופיעו בפני לקוחות שביקשו להיכנס. "אני מייד חוזרת אליך", אמרתי למנהלת, ומעברו השני של הקו נשמעו צעקות רמות. המנהלת, שידעה כי אני עובדת באותו זמן במסעדה כהשלמת הכנסה, נזפה בי על כך שאינני פנויה לענות לטלפון. אמרתי בטון מנומס: "אני חוזרת אליך תוך שתי דקות". אולם, היא לא נרגעה, והצעקות המשיכו. מולי עמדו הלקוחות חסרי הסבלנות, אשר ציפו שאחייך/אפלרטט, ואלווה אותם למקום ישיבה כלשהו במהירות. המשכתי לנסות להרגיעה, אך דבר לא עזר.

היא צעקה עוד ועוד על דבר כלשהו שהיה נראה לה דחוף ביותר לקראת יום הלימודים שלמחרת, או על משהו שלדעתה נעשה לא כשורה (באותו רגע כבר לא יכולתי להקשיב לצעקותיה). ואז, בפתאומיות, היא ניתקה לי בפנים והשאירה אותי המומה. מיד הגיעה אחראית המשמרת, שאמרה לי לא להתמהמה ולהושיב את הלקוחות. גם היא נזפה בי על כך שאני מדברת בטלפון בזמן העבודה. ניסיתי להסביר לה שזאת הייתה מנהלת בית הספר ושזה היה דחוף. הרגשתי פיצול אישיות: מחד, מורה קטנה וננזפת, ומאידך, נערת ליווי (לשולחנות) קטנה וננזפת. כל תחושת הצטיינות או כבוד התפוגגה לה ונעלמה אי שם באופק.

למחרת לא התפטרתי מאף אחת מהעבודות. בבוקר המנהלת המשיכה לצעוק עלי, בערב לקוחות ומנהלי משמרת המשיכו לצעוק עלי, שכל מה שרציתי היה לחנך ילדים ולהתפרנס מזה בכבוד.

גם שבחי המפקחת על לימודי האמנות בתיכונים מטעם משרד החינוך, לא פוגגו את תחושת ההשפלה. אחרי השיחה עליתי לרכבת בדרכי המפרכת חזרה מבית הספר ומחשבה אחת בראשי: "היי-טק! למה לא? אני אהיה טובה בזה". חשבתי : אני, אשה, אינטליגנטית ורגישה, אכפתית וחרוצה. איפה הכבוד? דמעות עלו בעיניי, ומאז נשארתי רק עם תחושת בושה קשה.

ש'

חומרים מתוך העיתונות על מצב המורים בישראל:

• מעמד המורה בישראל - במקום הלפני אחרון במערב (מאת אור קשתי, “הארץ")
• מורים בלי מעמד (מאמר מערכת, “הארץ")
• לא רוצים להיות מורים ביסודי (אסף זלינגר, “מעריב")
• בחינוך, אנחנו כבר מדינת עולם שלישי (גדעון אלון, “הארץ")
• שכר המורים: הנמוך ביותר במגזר הציבורי (מורן זליקוביץ', ynet)