לארגן שביתה לוקח הרבה מאוד זמן. זה נכון לגבי ההסתדרות – ארגון העובדים הגדול במשק – אבל על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתארגנות קטנה ושבירה, כמו למשל ועד המלצרים של "קופי טו גו" באוניברסיטת תל אביב (הנה בלוג המאבק). לפורר אותה, מצד שני, יכול להיות עניין הרבה יותר פשוט. מאחר שהחוק נוטה להגן על העובדים, המעסיקים יעדיפו להתמקד במלחמות על דעת הקהל. להלן כמה טכניקות אקטואליות ביותר.

החלפת עובדים שובתים

על המאבק ב"קופי טו גו" כבר כתבתי בפוסט הקודם. החבר'ה שם הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן: לאגד מלצרים בישראל להיאבק על זכותם, ולהצליח להוציא אותם לשביתה. תגובתם של בעלי המקום לא איחרה לבוא, וכצעד ראשון הם הביאו מלצרים מסניפים אחרים שיחליפו את השובתים – כי אסור להם על פי חוק להביא עובדים חדשים שאינם שייכים לעסק. לפעמים הנהלות משלמות שכר עצום לעובדים כדי שישברו שביתה, ולכן חשוב להדגיש שבמקרים כאלה, הסולידריות היא אחד התנאים המרכזיים להצלחת מאבק וההבנה שבזמן שביתה אין נמנעים - או שאתה בפנים או שאתה בחוץ.

תביעת דיבה

עוד זה מדבר וזה בא: הצעד השני של ההנהלה הוא לתבוע דיבה את מארגני השביתה. מה יותר פשוט מזה? תובעים שלוש מלצריות צעירות על סכום של חצי מיליון שקלים – קודם כל הם משתינות מפחד. הרי בעל הבית יודע כמה הוא משלם להן, וגם אם הן יעבדו אצלו עשר שנים רצוף הסיכוי לחסוך כזה סכום הוא אפסי.

כמובן שמיד מגיע הטלפון מההורים. "אמרתי לך להפסיק עם המשחקים המטופשים האלה של הוועד ולהתרכז בלימודים שלך", בוודאי יאמר אחד האבות לבתו, "למה היית צריכה את זה על הראש?!". אחר כך הן מספרות את זה לחבריהן השובתים – וגם ללבבות שלהם מתחיל להתגנב החשש. אין מה לומר, הפחדה של עובדים (ועל אחת כמה וכמה עובדים בשביתה) יכולה להיות מאוד אפקטיווית.

ומה יש לבעל הבית להפסיד מהתביעה? כנראה רק את האגרה לבית המשפט, שבדרך כלל נעה סביב 1.5% מהסכום שהתובע דורש - במקרה הזה כ-7,500 שקלים. זו בהחלט השקעה כדאית לבעל עסק שרוצה לשבור שביתה ו\או לקבל יתרון פסיכולוגי למשא ומתן עתידי אם יהיה כזה.

הכל אישי

שלא תטעו, טריקים מלוכלכים לשבירת שביתות אינם נחלתם של ענף המסעדות בלבד. גם בממשלה לא מתביישים לשחק מלוכלך, אם עובדים מנסים, חס וחלילה, לחבל להם ברפורמות. לתת את שביתת המורים כדוגמה זה ממש מתבקש.

לשמחתי, יש לי לא מעט חברים מורים, אז אני מכיר היטב את תנאי ההעסקה שלהם, ולא מדובר במשהו לקנא בו. כיום, מעבר להיותם לוחמים על זכויותיהם, הם הפכו להיות גם שומרי הסף מפני הרפורמות ההזויות שפקידי האוצר מנסים לקדם במערכת החינוך. דוגמה אחת לכך היא הדרישה להתנות את התוספת לשכר המורים בהגדלת מספר השעות הפרונטליות (שעות בכיתה מול תלמידים). והרי זה בדיוק ממחיש את תפיסת העולם הקפיטליסטית הקיצונית, שלפיה עבודה שאי אפשר לכמת – כאילו לא נעשתה.

בגלל זה האוצר פתח חזית מול הסגל האקדמי הבכיר (וניסה להגדיל את שעות ההוראה שלהם, כשבפועל עיקר עבודתם הוא במחקר) ומאותה סיבה בדיוק הוא התנגח ברופאים (כשקידם הצעה שרופאים בבתי חולים יעבירו כרטיס נוכחות). מבחינתם, ואולי לבסוף זה גם יהפוך בגללם לנכון, אנשים שונאים את העבודה שלהם, עושים אותה רק בשביל תגמול חומרי – ואי לכך אם לא תפקח עליהם, סופם לדפוק את המערכת.

אגב, גם ב"הארץ" חשבו אותו דבר והכריחו את עורכי החדשות להעביר כרטיס נוכחות. עמיתיי לעבודה בעיקר נעלבו, אבל דווקא התוצאה הראתה שהקונספציה של ההנהלה היתה שגויה: הסתבר שהעובדים תרמו הרבה יותר משהיו מחויבים על פי החוזה. כתוצאה מכך, העיתון נאלץ לשלם לעורכים גמול שעות נוספות בערך של מאות ואף אלפי שקלים בחודש (ובנוסף זה הביא להכרה בנחיצותו של ועד עובדים בעיתון).

ונחזור לשביתת המורים, או יותר נכון לאחת הדרכים שבה משרדי האוצר והחינוך מנסים לשבור אותה: הפניית הזרקור למנהיג השביתה או לארגון עצמו, על חשבון עיסוק בשאלות המהותיות. הרי למה להטריד את הציבור בשאלות מהותיות על הפרטתה הזוחלת של מערכת החינוך בישראל עם כל נגזרותיה, כשאפשר לתרגם הכל לשפת הטלנובלה שנהירה לכל הדיוט.

בשפת הטלנובלה, למאבק בין רעיונות אין משמעות, השיח עוסק בעיקר בקונפליקטים בין אנשים. לכן ליולי תמיר חשוב מאוד שכולם יבינו שעיקר הבעיה שגורמת להמשך השביתה אינו טמון במערכת החינוך וגם לא בתנאי ההעסקה העלובים של העוסקים בהוראה – אלא ביו"ר ארגון המורים רן ארז ובאגו שלו. אגב, לא מדובר פה במקרה אלא בטקטיקה סדורה: בכתבה של גיא לשם בדה מרקר הוא מספר כיצד יולי תמיר פנתה ללוביסט בוריס קרסני כדי שינהל עבורה שני קמפיינים: "קמפיין אחד שישכנע את הציבור לתמוך ברפורמה במערכת החינוך, וקמפיין נוסף שלילי שיתסיס את הציבור נגד ארגון המורים והיו"ר רן ארז”.

קרסני בסוף לא עבד בשביל תמיר, אבל האסטרטגיה נותרה כנראה דומה: זה הכל אגו. בעיתונות אכלו את הספין הזה בהנאה גלויה. אני זוכר למשל כותרת ראשית במעריב שקוראת למעורבים בפרשה להתגבר על ענייני האגו ולהביא לסיום השביתה. במערכת ברחוב קרליבך לא שמעו כנראה על תפישות עולם סותרות ועל מאבק ביניהן, או כנראה שאין בידיהם כלים עיתונאיים להתמודד עם הקונפליקט במסגרת של כותרות בומבסטיות ופופוליסטיות. אז מה עושים? ממשיכים להתמקד באישי. בינתיים, הציבור לא קונה את זה.

קצת לפני סיום

ככה שוברים שביתה בעולם הווירטואלי

ולסיום

יואב ואני מאז ומעולם היינו מאמינים גדולים של השידור הציבורי. הסרטון הבא גם הכניס בנו מוטיווציה לעשות בקשר לזה משהו. לא להחמיץ!!

יאיר