פרויקט "איפה הכסף?" חוזר, והפעם: החוק שמגביל את הגידול בתקציב המדינה הפך אותו למנותק לחלוטין מהמציאות ומהצרכים שלה. באוצר המציאו פטנט חדש כדי להכניס לתקציב תוספות חד-פעמיות, שזכו לשם "קופסאות". המלחמה בלבנון קיבלה קופסה, ההתנתקות קיבלה קופסה, אז למה שלא יתנו אחת גם לחינוך?

•  איפה הכסף - עמוד התוכן

בקיץ האחרון חתמו הסתדרות המורים, משרד החינוך ומשרד האוצר על מתווה של הסכם שכר חדש למורי היסודי וכמה מחטיבות הביניים. הסתדרות המורים ומשרד החינוך השקיעו הרבה כסף בשיווק ההסכם כ"עידן חדש בחינוך", וטענו שהוא מהווה שיפור משמעותי בתנאי ההעסקה של המורים בישראל. מנגד, לא מעט גופים מתחו ביקורת על ההסכם, בטענה כי מאחורי הכותרות והסיסמאות מסתתרת למעשה הרעת תנאים והמשך הפגיעה בחינוך.

בשלב זה נתעלם מהוויכוח על טיבה של הרפורמה הזאת, שזכתה לשם היומרני "אופק חדש", ונתייחס להשפעה שיש לה על תקציב המדינה: כי אם רוצים לשלם שכר גבוה יותר למורים – צריך כסף. עלות הרפורמה הזאת, נכתב ב"הארץ", היא חמישה מיליארד שקלים, שיתפרשו על פני שש שנים.

 באחד הפוסטים הקודמים בפרויקט "איפה הכסף?”, כתבנו על המגבלה שקיימת על הגידול בתקציב המדינה. תזכורת: מדובר בחוק שעבר בכנסת ביוזמתו של שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, שלפיו התקציב יגדל מדי שנה באחוז בדיוק מהשנה הקודמת – בלי קשר לכמות הכסף שנכנס אל קופת המדינה, ובלי קשר לצרכי המדינה (לפני שנתיים שונתה המגבלה ל-1.7%). המשמעות של החוק הזה על הרפורמה בחינוך, היא שאת הכסף למימון הסכם השכר הזה אי אפשר פשוט להוסיף לתקציב – אלא צריך לקחת אותו על חשבון סעיפים אחרים שקיימים בו(וכל זה למרות שכפי שהוכחנו כאן יותר מפעם אחת – יש כסף לא מנוצל בקופת המדינה).

 והנה, חודשיים אחרי החתימה על ההסכם – מגיעה הגזרה. ב-23 באוקטובר דיווח עיתונאי “הארץ" אור קשתי, שכדי לממן את שכר המורים, משרד החינוך מתכנן קיצוץ של 170 מיליון שקל מהתקציב שהוא מעביר לרשויות המקומיות. מה זה אומר? שעלול להיווצר מצב שבו כדי לממן העלאת שכר של מורים – הצפיפות בכיתות תיגדל, מספר שעות הלימוד יירד, ושיפוץ מבנים בבתי הספר יתעכב או יתבטל. בכתבה נטען אפילו, שאולי יהיה צורך בפיטורי מורים. אופק חדש? לא ממש.

 וזו לא היתה כמובן הפעם הראשונה, שבגלל אותה מגבלה על התקציב, הישג למגזר אחד מלווה בפגיעה במגזר אחר. כמה ימים אחרי החתימה על הסכם השכר עם הסתדרות העובדים הכללית ביולי השנה, משרד האוצר ניסה בתגובה לקצץ בסל הקליטה. ככה זה: כשמשרד האוצר מעדיף להעלים את כל הכסף שנמצא בקופת המדינה, האזרחים יכולים רק לריב ביניהם על הכסף המועט שכן נכנס לתקציב.

 ואז פרצה המלחמה

 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. בתום המלחמה, באופן טבעי, נדרשו מיליארדי שקלים כדי לממן את ההוצאות של מערכת הביטחון בזמן הקרבות וכדי לבנות את הצבא מחדש. אבל הפיתרון של האוצר במקרה של הסכמי השכר עם המורים ועם ההסתדרות – תוספת במקום אחד תמורת קיצוץ במקום אחר – לא היה עובד במקרה של תוספת החירום העצומה שניתנה למערכת הביטחון.

קיצוץ בהיקפים כאלה לא היה עובר גם במקרה של תוספת התקציב שניתנה ליישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. הסכומים האלה היו גדולים מדי, והקיצוצים שהאוצר היה צריך לעשות כדי לשמור על מסגרת התקציב היו כנראה קשים ואכזריים מדי אפילו לציבור הישראלי המנומנם. לכן במשרד האוצר המציאו פטנט חדש, שזכה לכינוי "קופסאות".

 קופסה היא תוספת של כסף לתקציב המדינה, שלא באמת נספרת כחלק מההוצאה התקציבית. לדוגמה, בעקבות מלחמה לבנון השנייה נוסף לתקציב 2007 מענק מיוחד לביטחון בגובה של 1.6 אחוז מהתקציב של השנה הקודמת – שהם בין 3 ל-4 מיליארד שקל. כך שבפועל, התקציב גדל ב-3.3% מתקציב 2006. אלא שרשמית, הוא גדל רק ב-1.7 אחוזים – כי חוק זה חוק, וצריך לשמור על המגבלה על ההוצאה התקציבית. מה שנקרא, ללכת עם, להרגיש בלי.

פטנט הקופסאות מראה שוב שבקופת המדינה יש כסף. הנה, מערכת הביטחון קיבלה תוספת עסיסית – והכלכלה נשארה יציבה, והמשקיעים הזרים לא נמלטו מכאן בפאניקה. והנה, תוכנית ההתנתקות קיבלה תקציב שמן, ואף אחד לא פוטר כדי לממן אותה. הנה שתי דוגמאות שמעידות על כך, שיש כסף – ושאם באמת רוצים, אפשר להגדיל את התקציב, מבלי לקצץ במקומות אחרים.

 אבל רגע. אם כולם מסכימים שהמענק לביטחון הוא הכרחי (כי היתה מלחמה), וגם משרד האוצר מבין ומוסיף את הכסף לתקציב המדינה, אז למה בכלל צריך את הפטנט הזה של הקופסאות? למה אי אפשר פשוט להוסיף את הכסף לתוך התקציב, ולא באיזו שיטה מוזרה ועקיפה? שאלה טובה, עם שתי תשובות מפוקפקות.

 התשובה הראשונה היא שמשרד האוצר יודע, שאם תוספת החירום לביטחון תיכנס לתקציב המדינה כחלק בלתי נפרד מההוצאה התקציבית, בשנה הבאה התקציב ייאלץ להיות גדול יותר. כי במקרה כזה, הגידול של 1.7 אחוז בתקציב של השנה שלאחר מכן יתחשב גם במענק הגדול שניתן לביטחון. הקופסאות, אם כן, מהוות סוג של פשרה מפוקפקת שעושה משרד האוצר, שרוצה לשמור על התקציב כמה שיותר קטן אבל לעתים נדירות נאלץ בכל זאת להגדיל אותו. הכסף ניתן, אבל בצורה חד פעמית שלא תשפיע על התקציב הבא.

אלא שכעת אנחנו מחויבים לשאול שאלה נוספת: אם בקופת המדינה יש מספיק כסף לתת מענק שמן לביטחון (רק אתמול פורסם שוב שהכנסות המדינה ממסים גדלו משמעותית) - מדוע לא לבטל את המגבלה המטופשת על ההוצאה התקציבית, ולגבש תקציב גדול שיותר שהולם את המצב הכלכלי של המדינה ואת הכנסותיה?

ההסבר השני לקיום הקופסאות הוא, שהתוספות הצדדיות האלה מאפשרות למשרד האוצר להראות לעולם שישראל שומרת על גידול תקציבי מרוסן של 1.7 אחוזים בלבד מהתקציב הקודם. בפועל התקציב גדול יותר, אבל הרושם שמקבלים הגורמים הבינלאומיים שבוחנים את הכלכלה הישראלית הוא שהאוצר מנהל את התקציב ביד רמה.

 ונסיים בתהייה נוספת (וגם תשובה) על פטנט הקופסאות: אם במשרד האוצר ובמשרד החינוך רוצים באמת לשנות את פני החינוך בישראל, מדוע לא להכניס מענק חירום של כמה מיליארדי שקלים כקופסה? הרי בדרך זו התקציב לא יגדל “רשמית”, ואף אחד לא ייאלץ לעשות קיצוצים בסעיפים אחרים, שבסופו של דבר דווקא יפגעו בחינוך. התשובה היא פשוטה: הקופסאות שימשו עד כה רק לצרכי ביטחון. כנראה שבאף נושא אחר, ומאף משרד אחר, לא יכולים להבקיע את האטימות של משרד האוצר.

המסקנה, שוב: יש כסף, אבל תקציב המדינה ממשיך להצטמק, והשירותים שהמדינה מעניקה לאזרחים שלה – גם במערכת החינוך – ממשיכים להצטמצם.