זה לא סכסוך עבודה, זו מלחמת תרבות.

השביתה בבתי הספר העל יסודיים נמשכת כבר יותר מחודש, וסופה עדיין אינו נראה באופק. למרות המשך הדיונים בין ארגון המורים למשרד האוצר ודיווחים על התקדמות במשא ומתן, נדמה ששני הצדדים מבוצרים בעמדותיהם, ובשלב זה אין בכוונתם לסגת מדרישות היסוד שלהם. גם שביתת חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות מתקרבת אל רף החודש הסמלי, ללא כל סימן שעשוי לבשר על חזרה קרובה לשגרה בקמפוסים. לשני הסכסוכים האלה מצטרפים מאבקם של עובדי רשות השידור, ששכרם הולן בשל בעיות תקציב, ומאבקם של העובדים במוסדות התרבות בארץ, שהחל בעקבות משבר כספי קשה בתיאטרון העירוני חיפה וקיצוצים מתמשכים בתקציב התרבות.

כמעט בה בעת פרצו סכסוכי עבודה בכמה תחומים ציבוריים המתוקצבים על ידי המדינה למען אזרחיה: ההשכלה, התרבות והתקשורת. אם נרחיק ונתבונן גם על החודשים הקודמים, ניזכר שרק לפני כמה חודשים השביתה ההסתדרות את המשק במסגרת מאבקה מול האוצר על תוספת שכר לעובדי המגזר הציבורי, ולפני כן בעקבות הלנת שכרם של עובדי הרשויות. סיכום מספרם של כל האזרחים שיצאו לסכסוכי עבודה נגד המדינה בחודשים האחרונים, על רקע תנאי ההעסקה שלהם או של חבריהם, מגיע למאות אלפים.

התדירות הגבוהה ומספרם החריג של סכסוכי העבודה אינם מאפשרים להסתפק בפרשנות שטחית לתופעה, שלפיה מדובר במאבקים נפרדים בין סקטורים שונים לבין המדינה על כמה עשרות או מאות שקלים ותו לא. למאבקים האלה יש מכנה משותף: כולם מגיעים לאחר שנים של קיצוץ בתקציבי הגופים והמוסדות הציבוריים. תקציב החינוך קוצץ מספר רב של פעמים בשנים האחרונות, וכך גם הכספים המיועדים להשכלה הגבוהה, לתרבות ולשידור הציבורי. לקיצוצים האלה, שפוגעים ללא הרף בשכרם של עובדי המדינה והמגזר הציבורי בכל התחומים, יש מקור משותף: הם ביטוי למדיניות של פקידי האוצר, שמתוך אידאולוגיה כלכלית מקטינים מדי שנה את יכולתה של המדינה לתקצב כראוי את מוסדותיה. העימות היה מוכרח להגיע בשלב כזה או אחר.

אולם לא רק שאלת גודלם, חוזקם או עצם קיומם של המוסדות הציבוריים תוכרע בקרוב, אלא גם תרבות ההעסקה של העובדים המועסקים בהם. האוצר טוען שהמורים והמרצים מקבלים שכר על עבודה שהם אינם מבצעים – ומתנה את תוספת השכר בהוספת שעות עבודה פרונטליות (מול התלמידים) בין כותלי בית הספר או האוניברסיטה. בנוסף, במארס האחרון פרץ סכסוך בין האוצר לרופאים בבתי החולים ובקופות החולים, בעקבות דרישת המשרד שהרופאים יחלו להחתים כרטיס נוכחות בזמן עבודתם. השפעתן של הדרישות האלה מגיעה רחוק יותר מהכיס של העובדים. יש להן השפעה תרבותית. הן עשויות להפוך את עבודת הקודש של אנשי החינוך והרופאים, שנעשית לרוב מתוך שליחות חברתית, להתעסקות כלכלית מנוכרת של התחשבנות על דקות, שעות ושקלים.

סכסוכי העבודה הרבים שפרצו בחודשים האחרונים מצטרפים למלחמת תרבות אחת. לזה התכוון רן ארז, כשאמר אתמול על הבמה בכיכר רבין שמאבק המורים הנוכחי הוא "מאבק למען מדינת רווחה". וזו הסיבה שבגללה באו אתמול לכיכר עשרות אלפי אזרחים שאינם מורים. בממשלה יודעים את זה, ובימים האחרונים יצאו בכמה ספינים כדי לבלום את כדור השלג שעשוי להיווצר: ראש הממשלה אולמרט כתב מכתב "מהלב" אל ציבור המורים, שר האוצר בר-און ביקר באוהל המחאה, והממונה על השכר באוצר, אלי כהן, הגיע להפגנת התמיכה במורים. המטרה של הצעדים האלה היא לנטרל את אלמנט המאבק, וליצור תחושה מזויפת של אחדות וקונסנזוס: כולנו בעד החינוך, כולנו רוצים רפורמה, אין מחלוקת, בואו נשב ונדבר.

אבל יש מחלוקת. מחלוקת קיצונית בין שתי אידאולוגיות מנוגדות. מדיניות האוצר מהשנים האחרונות היא זו שהביאה להתקוממות הנוכחית של מאות אלפי המורים, המרצים, עובדי המגזר הציבורי, העיתונאים והאמנים, ששובתים, מפגינים, מתבצרים ומוותרים על משכורתם כי הם מעוניינים בדרך אחרת. רוב אזרחי המדינה רוצים לעצור את המגמה שמכתיב האוצר בשנים האחרונות, להפוך אותה ולשנות כיוון. על הכף לא מונח רק כסף, אלא אופיה של החברה הישראלית כולה.

יואב.