2007 תסתיים עם עודפי תקציב עצומים של מיליארדי שקלים בקופת המדינה. במקום שהעודפים יופנו לטובת הגדלת תקציבי החינוך ושכר המורים או למערכת הבריאות, הם נזרקים באובססיוויות וללא סיבה אמיתית לכיסוי החוב הלאומי. כך האוצר מצליח לצמצם את תקציב המדינה - כמעט ללא ביקורת מצד הארגונים החברתיים

•  איפה הכסף - עמוד התוכן

בפרקים הקודמים של פרויקט "איפה הכסף?", מנינו כאן כמה דרכים שבאמצעותן משרד האוצר מונע ממיליארדי שקלים, שקיימים בקופת המדינה, להיכנס לתוך התקציב ולהגיע בחזרה אל האזרחים: הצגת נתונים מטעים לממשלה ולציבור; חוק שמגביל את יכולתה של הממשלה להרחיב את התקציב; הפחדות ואיומי שווא בהורדת דירוג אשראי; ועוד.

התוצאה של מדיניות האוצר מתבטאת באבסורד הפשוט הבא: בעוד שהחברה הישראלית מידרדרת כמעט בכל תחום אפשרי, ובעוד שיכולתה של הממשלה להתערב בתהליכים השליליים האלה ולעצור אותם הולכת ופוחתת, בקופת המדינה יש עודפים לא מנוצלים של מיליארדי שקלים. ההערכה היא, שהשנה תסתיים עם עודפים של 9 עד 12 מיליארד שקל.

מי שעוקב אחרי הפרויקט שלנו, צריך להגיע עכשיו לשאלות המתבקשות האלה: לאן הכסף הזה הולך? למה לא לוקחים את המיליארדים האלה, ומשקיעים אותם במערכת החינוך? למה לא בונים בכסף הזה כיתות חדשות, למה לא מגדילים משמעותית את שכר המורים? למה לא מגדילים את ההשקעה במערכות הקורסות בפריפרייה? הרי אם יש כל כך הרבה כסף לא מנוצל, מה עושים איתו? ולמה לא מפסיקים לקצץ בקצבאות של האוכלוסיות החלשות? למה לא ממגנים את שדרות? למה לא משפצים את המקלטים בצפון? למה לא משפרים את התנאים לחיילי המילואים?

ובכן, אחרי כל התרגילים והמניפולציות שכבר חשפנו כאן בחודשים האחרונים, פקיד האוצר הממוצע יישאר עם תשובה אחת לשאלות הקשות האלה: "החוב הלאומי" – ויותר בפירוט: "חייבים להשתמש במיליארדים הנותרים להקטנת החוב הלאומי". הנה, ראש אגף התקציבים באוצר, קובי הבר, אומר כמה וכמה פעמים בראיון הזה, ש"עודפי הגבייה הולכים להפחתת החוב. הפחתת החוב היא אחת הפעולות החשובות בתקציב". והפובליציסט נחמיה שטרסלר כותב שהחוב הלאומי הוא "גדול ומסוכן".

המטרה של הפוסט הזה היא לתת לקוראי לחץ חברתי את הכלים להתמודד עם טענת החוב הלאומי, שעל פניה נראית מסובכת ובלתי מנוצחת. הרי אף אחד לא רוצה להיות שקוע בחובות, ובטח שלא מדינה בעייתית באזור רווי סכסוכים וסכנות כמו שלנו. אבל האמת היא, שבדיוק כמו שאר ההחלטות שמרכיבות את מדיניות משרד האוצר, גם ההחלטה על גובה החוב של מדינת ישראל היא פוליטית, וגם הפנייתם של עודפי התקציב הענקיים להקטנת החוב, בזמן שהחברה הישראלית קורסת, היא ביטוי לאידאולוגיה כלכלית ימנית.

האזרחים חייבים לעצמם

אז מה זה בכלל "החוב הלאומי"? בדיוק כמו שאנחנו יכולים לקחת הלוואה מהבנק ולהחזיר אותה במשך כמה חודשים או שנים – כך גם הממשלה לווה כסף מכל מיני גופים. החוב הלאומי של מדינת ישראל הוא סכום הכסף שהממשלה צריכה להחזיר לתושבי המדינה ולגורמים מחוץ לארץ, כמו אזרחים זרים ומדינות זרות. הוא נוצר מהלוואות שהמדינה לוקחת כדי לממן פעילויות והוצאות שאי אפשר לבצע בכספי המסים. מדי שנה, המדינה מקדישה בתקציב סכום כסף שנקבע מראש לטובת החזרי חובות.

כמעט לכל המדינות בעולם יש חוב לאומי. לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, החוב של ממשלת ישראל עומד כיום על 522 מיליארד שקל. רק רבע מהסכום הזה הוא "חוב חיצוני", כלומר לגורמים מחוץ למדינה, והשאר הוא חוב פנימי לאזרחי המדינה.

החוב הפנימי נוצר כשהממשלה לווה כסף מאזרחים, ומעניקה להם בתמורה תעודת התחייבות לתשלום (אגרות חוב). האזרח שנתן את הכסף למדינה יקבל אותו במועד מאוחר יותר בתוספת ריבית. במצב של כלכלה צומחת ומתפתחת, חוב פנימי לא מהווה בהכרח נטל על המשק, כי מדובר למעשה בחוב של אזרחי המדינה לעצמם:  הממשלה לווה כסף ממי שרוצה לתת לה, משקיעה אותו במקומות שהיא מוצאת לנכון, ומחזירה את ההלוואה בהמשך בכספי הציבור.

החוב הלאומי של ארה"ב הוא כמעט 9 טריליון דולר – פי 17 מהחוב הישראלי. אבל ארה"ב היא מדינה הרבה יותר גדולה מאיתנו, הכלכלה שלה היא הרבה יותר מפותחת, ולכן היכולת שלה להחזיר חובות היא טובה יותר מזו של ישראל.

כשרוצים להשוות בין החובות הלאומיים של מדינות שונות, נהוג לחשב את סכום החוב של כל מדינה ביחס להיקף הפעילות הכלכלית שלה. בודקים כמה אחוזים החוב מהווה מתוך התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) – שהוא הערך הכספי של סך כל הסחורות והשירותים שמיוצרים במדינה מדי שנה. בישראל, היחס בין החוב לתוצר הוא 80 אחוזים. כמה מספרים להשוואה: הממוצע של ארגון המדינות המפותחות באירופה (ה-OECD) הוא 78 אחוזים, בארה"ב היחס עמד ב-2006 על 65 אחוזים, באיטליה 108 אחוזים,  וביפאן – הכלכלה השנייה בחוזקה בעולם – היחס בין החוב לתוצר הוא 176 אחוזים!

שלא יעבדו עליכם

מצב החוב הלאומי של מדינת ישראל הוא לא רע. מהנתונים בפסקה הקודמת אפשר לראות, שהחוב הישראלי קרוב מאוד לממוצע של המדינות המפותחות באירופה. חוץ מזה, כמה מדינות עם כלכלות חזקות, כמו יפאן, סינגפור ואיטליה, מחזיקות חובות גדולים בהרבה מזה של ממשלת ישראל.

פרט נוסף שמכניס את הדיון בחוב הלאומי לפרופורציות הנכונות הוא קצב גידול האוכלוסייה. למדינה כמו ישראל, שמספר אזרחיה גדל במהירות גבוהה יחסית, יש יכולת טובה יותר לשלם את חובותיה מאשר מדינה עם שיעורי ילודה נמוכים.

במאמר שפירסם אריאל רובינשטיין בידיעות אחרונות (26.11.2007), בעניין המשבר במערכת החינוך, כתב הפרופסור וחתן פרס ישראל לכלכלה כך: "אם באירופה (ללא גידול אוכלוסייה) יש היגיון לקיום חוב לאומי בהיקף של 60% מהתוצר הלאומי, אז בישראל (עם גידול אוכלוסייה שנתי של 2%), החוב הלאומי צריך להיות בגובה 80% מהתוצר. מדיניות הממשלה בשנים האחרונות להביא את החוב הלאומי לרמה האירופאית אינה אלא התרפסות מול כלכלנים". המשמעות: רמת החוב הלאומי של ישראל, לפי הפרופסור לכלכלה, היא טובה – ואין צורך להפנות אליו את עודפי התקציב.

ושימו לב מה כתב סבר פלוצקר, עיתונאי שאי אפשר להאשים ב"חברתיות" או בזיקה כלשהי לשמאל הכלכלי, על מדיניות האוצר בעניין החוב הלאומי: "הנפנוף המאיים בחוב כנימוק ליצירת עודפים תקציביים לא-מתוכננים הוא מעשה לא דמוקרטי, המתבסס על הצגה חלקית של העובדות. זהו דחליל: ישראל כבר מצויה על תוואי מתקדם של הפחתת החוב הממשלתי הפנימי; מצבנו כיום טוב ממה שהיה ב-1999. אפשר ואפילו רצוי להאיץ את התהליך, אבל בשביל זה דרושה החלטה פוליטית של כל הכנסת, ולא של האוצר לבדו".

פלוצקר טוען, שבמצבו הנוכחי של החוב הלאומי של מדינת ישראל, החלטת האוצר להעביר את מיליארדי השקלים שנותרו בקופת המדינה לכיסוי החוב, במקום להשקיע אותו באזרחי המדינה, היא החלטה פוליטית – ולא החלטה מקצועית. החוב הלאומי ימשיך להצטמצם בשנים הבאות, ומצבו ימשיך להשתפר גם בלי המיליארדים ששוכבים עכשיו בקופת המדינה – ושאותם אפשר להפנות לשלל מטרות אזרחיות ולעשרות מוסדות ציבוריים שקורסים ממש עכשיו בגלל חוסר תקציב – או יותר נכון, בגלל שבמשרד האוצר אומרים ש"אין כסף". בטור של פלוצקר אפשר לקרוא שלל נימוקים כלכליים נוספים, שמעידים על כך שלמעשה למדינת ישראל אין בעיה של חוב לאומי.

הארגונים החברתיים נרדמו

שמו של הפרויקט שלנו בלחץ חברתי מנוסח כשאלה: "איפה הכסף?". התשובה לשאלה טמונה כאן: משרד האוצר לא רק שומר על תקציב המדינה קטן ככל האפשר תוך שימוש במניפולציות והצגת נתונים מטעים, בדרכים שעוד נמשיך לחשוף כאן בהמשך. הוא גם מעביר לחוב הלאומי, בדרכים לא דמוקרטיות, באמצעים של הפחדה ואיומים, מיליארדי שקלים שיועדו במקור לשירותים לטובת אזרחי המדינה. למה? כי לפי האידאולוגיה של פקידי האוצר, תקציב המדינה שלנו צריך להיות כמה שיותר קטן, והממשלה צריכה להשפיע כמה שפחות בעיצוב הכלכלה והחברה הישראלית.

איך זה עובר בשתיקה? תשובה לכך אפשר אולי למצוא בכתבה של העיתונאי מוטי בסוק ("הארץ") לפני כשבועיים: "ההערכה היא כי 2007 תסתיים עם גביית מסים בסכום עצום של 9-12 מיליארד שקל מעבר להערכה המוקדמת ... מדוע שחלק מהעודפים לא יופנה לטובת הגדלת תקציבי החינוך, הבריאות והתשתיות? מפני שהמערכת החברתית בישראל חושבת לאט ... במשך חודשים ארוכים לא שאלה המערכת החברתית (או שאולי שאלה, אך בקול חלש שאיש לא שמע) מדוע העודפים הרבים אינם מגיעים לחינוך, לבריאות, לקצבאות, לגליל ולנגב".

הפעילים והארגונים החברתיים לא השכילו להתמודד עד כה עם טענת החוב הלאומי של האוצר, ולכן לא הופעל, לפי בסוק, לחץ ציבורי שיביא לשימוש נכון יותר ודמוקרטי יותר בעודפי התקציב. במצבה הנוכחי של החברה הישראלית, אין למערכת החברתית את הפריווילגיה להתחמק מעימות עם האוצר ותומכיו בעניין העברת כספים מהתקציב לטובת החוב הלאומי. היחידה שהעלתה עד כה את עניין עודפי התקציב לסדר היום הציבורי היא מפלגת העבודה, שנציגיה בכנסת קוראים להעלות את הגידול השנתי בתקציב מ-1.7% מהתקציב הקודם ל-2.5%.

אפשר להניח שבלי לחץ ציבורי מהארגונים החברתיים, לדרישה המוצדקת והנדרשת הזאת אין סיכויים רבים לעבור בממשלה. אנחנו מקווים שבעזרת הפוסט הזה, תוכלו אתם וחבריכם להשמיע קול – גם מול טענות האוצר על החוב הלאומי של מדינת ישראל.

יואב ויאיר