תחקיר: כך יואב דירדר את יאיר לכתוב פוסט קצר על הקשר שבין עיתונות חסרת אחריות לבין הפרטה , על אף שהוא אמור להתעסק רק בסיום העבודות שלו לאוניברסיטה אחרי חודש של מילואים

"לְמה אתם מחכים?”

(מעריב, הכותרת הפותחת של עמוד 2, 23.12.07)

בלגן. זו כנראה המלה שמתארת הכי טוב את הכותרת שמעריב נתן לידיעה על המשא ומתן בין מרצי האוניברסיטאות למשרד האוצר. הידיעה חדשותית לחלוטין - הכותרת פובליציסטית לגמרי. מצד אחד, זה לא שאיני מבין את העורך שבחר את הכותרת - ולא רק כי בטח עבדנו שולחן ליד שולחן ובטח אני גם מחבב אותו (מבלי לדעת מי זה) – השאלה שמופיעה בכותרת מטרידה אותי ובטח גם אנשים אחרים. מצד שני, העיתון הוא לא האיש ברחוב. בכל מה שנוגע לסיקור החדשותי לעיתון יש תפקיד: לתת לאנשים את התשובות. ובמקרה הזה, לא להסתפק בכותרת הפופוליסטית אלא לנסות לבאר לציבור על מה בעצם כל השביתה הזאת.

במידה מסוימת, זה עוד שלב באבולוציה של הכותרת החדשותית בז'אנר העיתונות הפופולארית (כבר כתבתי את זה בפוסט ישן): 1. כותרת אינפורמטיווית שמשקפת את העובדות (“אמש: רבין נורה על ידי מתנקש יהודי") 2. כותרת ספרותית יותר שמנסה לשקף את העובדות באמצעות סוג של סמל ("שלושה כדורים בלב הדמוקרטיה") 3. כותרת שיוצרת קולקטיב באומרה לאנשים איך להרגיש (“מדינה שלמה באבל"). את הכותרת הזאת של מעריב לא בדיוק הצלחתי לשייך לשום שלב באבולוציה, אבל היא במידה מסוימת דור 3.5, כי היא אומרת לאנשים מה לחשוב.

ייאוש. הבעיה הגדולה של הכותרות האלה היא שהן בעיקר מייאשות את הקורא. במקום לתת לו כלים להבין מי נגד מי ולמה, הם יוצרים אצלו תחושה שהכל רקוב. ישראל היא לא גן עדן, אבל גם רחוקה מלהיות גיהנום. במערכות יחסים, כך אומרים, ציניות מובילה לצינה. כשמדובר במערכת השלטונית, הציניות כפי שהיא באה לידי ביטוי בכותרת הזאת יוצרת כר פורה להפרטה. גם התמונה בתחתית העמוד מחזקת את התחושה: סטודנטים מחזיקים שלטים עם איור של שר האוצר בר-און, שרת החינוך תמיר וראש הממשלה אולמרט מנמנמים. הכיתוב אינו משתמע לשני פנים - “בטלנים התעוררו, הסמסטר בסכנה!”.

המסר ברור: לא מדובר פה במאבק על האופן שבו ינוהל המשק הישראלי ומה יהיה עתיד ההשכלה הגבוהה – הכל נובע מבטלנות של הרקובים האלה. בתרבות הישראלית ההיסק אמור להיות ברור והוא חוזר במספר וריאציות כל פעם בהקשר אחר: חייבים להפריט. במקום חברות ממשלתיות הבו לנו תאגידים בינלאומיים. במקום חיזוק מדינת רווחה, נעבור למודל של תרומות מבעלי עסקים. במקום פוליטיקאים תנו לנו שרים מקצועיים. במקום ערכים הומניים רוצים יעילות.

שמים עלינו קצוץ. אני מאוד מחבב את אסף שניידר, מבקר הטלוויזיה של מעריב, עוד מהתקופה שהוא היה ראש הדסק שלי במעריב. היום הוא גם הצליח להצביע יפה מאוד על כל מה שרע בנינטיזם. הוא מתאר בצורה מדויקת כיצד המגה-סלב הפכה למותג מהלך של פלאפון, ומעביר ביקורת על איך ההזדהות שלה עם ילדי שדרות אתמול בפריים טיים של ערוץ 2 הפכה באופן בלתי נמנע לפרסומת. אך אבוי, רק עשרה עמודים קדימה, בגב העיתון, מעריב משתף פעולה ("הקסאם הבריח את נינט למקלט" – וואו...) עם אותה היסטריה ששניידר מבקר.

עוז אלמוג היטיב לשים את האצבע על הבעיה: מצד אחד, התקשורת מבקרת בחריפות את המצב הקשה במדינה, וביד השנייה היא מדרדרת הכל בצורה שיטתית. ההיסטריה סביב התספורת של נינט היא רק דוגמה אחת לכך. כשהמטרה הראשית היא למכור עיתונים, גם דרדור התרבות הוא אמצעי כשר. ים של דמעות על החברה הישראלית.

אגב, שמתם לב שבין כל שאר ההצעות המרושעות שהיו פזורות לאורכו, מאמר המערכת של הארץ מיום שישי קרא להעלות את שכר המינימום?

יאיר