יאיר: אם יש משהו שמעצבן אותי בהקשר של "חגיגת השכר" במגזר הציבורי, זה החגיגה התקשורתית סביב חגיגת השכר במגזר הציבורי. מדי שנה הטקס חוזר על עצמו, ומדי שנה הדוגמאות הן אותן דוגמאות: מנהל המחלקה מבית החולים ההוא, והבכיר מקופת החולים ההיא, וכמובן איך אפשר בלי הבן דוד של זה מהנמל שמקבל כך וכך על עבודה שנשמעת כאילו מתבקש להעסיק בה עובד קבלן שישתכר קצת פחות משכר מינימום.

רגע מסוים של אירוניה חוויתי לפני כמה ימים כשצפיתי בעודד שחר, הפרשן הכלכלי של ערוץ 1, מספר על ענייני השכר למגישים הטריים ינון מגל ומרב מילר. השניים, להבדיל מקודמם המאופק חיים יבין, כבר מרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולהוסיף חיוך ציני כמו עמיתיהם, מגישי החדשות של הערוצים המסחריים. אך הפעם, האבסורד שמאחורי החגיגה סביב חגיגת השכר מקבל דווקא תפנית מפתיעה: כיצד מגל, שעד לפני מספר חודשים דרש מרשות השידור (גוף ציבורי) סכום של כ-70 שקל בחודש (בסוף הוא נאלץ להסתפק בכ-40 אלף שקל), לא חש אי נוחות בעודו מצקצק למשמע מידע על רופא בכיר שמקבל שכר דומה?

אגב, חשוב לי להדגיש שאני לא מוטרד משכרו של מגל, בדיוק כמו שגם שכרם של אותם בכירי המגזר הציבורי לא ממש מפריע לי. הרבה יותר מציקים לי האופן שבו חגיגת השכר משמשת כאיל ניגוח נגד המגזר הציבורי, והאקסיומה לפיה הביקורת נעצרת במגזר הפרטי, על אף ששם פערי השכר מקצינים בעשרות מונים.

על תהליך ההפרטה של המשק הישראלי כבר כתבנו פה לא מעט. לאופן הסיקור המעוות של שיאני השכר במגזר הציבורי יש שני תפקודים מרכזיים בתוך התהליך הזה: הראשון הוא הורדת השכר במגזר הציבורי, שיוצרת זליגה של עובדים איכותיים לעבר המגזר הפרטי. התוצאה של זליגה זאת היא החלשת משרדי ממשלה ושירותים נוספים שהמדינה מספקת, והעברת ההשפעה לידי יוזמות עסקיות. התפקוד השני הוא הוספת עוד נדבך של מיאוס להלך הרוח נגד כל מה שמדיף ריח של ציבוריות, וכשנמאס מהציבורי יש פתרון אחד: להפריט.

אז נגיד שמפריטים. האם המצב משתפר? קחו למשל את בנק הפועלים כדוגמה. עלות השכר לשנת 2007 של דני דנקנר, יושב ראש הבנק, מסתכמת בכ-10 מיליון שקל (כ-850 אלף שקל בחודש). בערך פי עשרה מזה של מקביליו בשירות הציבורי, ובערך פי מאה מהשכר הממוצע במשק. למעשה, שכר הבכירים במגזר הציבורי, שכל כך מכעיס את התקשורת ויוצר אווירה שמעודדת הפרטה, רק גדל לאחריה. האם זאת לא שאלה שעל התקשורת להעלות לדיון הציבורי בליווי הצקצוקים הקבועים והחיוכים הסרקסטיים?

הדעה הרווחת טוענת שלא: בשוק הפרטי לכל שרי אריסון מותר לשלם כמה שהיא רוצה למי שהיא רוצה. "מה אכפת לך כמה משתכר המנכ"ל של חברה פרטית?", שאל אותי לא מזמן איזה בר פלוגתא, “גם ככה זה לא יוצא מכיסך". ההיגיון שלו הוא פשוט: שכרם של עובדי המדינה ממומן מכספי המסים שאני משלם, ואי לכך עלי לשאוף שהם ישתכרו כמה שפחות ויש לי כל זכות שבעולם לבקר את שכרם הגבוה (כשהוא גבוה). שכרם של בכירי החברות הפרטיות, לעומת זאת, ממומן מכיסו של בעל ההון שמחזיק בהן, ואי לכך אין לי זכות להעביר על זה ביקורת.

ההיגיון שלי פועל קצת אחרת. והפעם אסתפק רק בטיעון המוסרי: חברה שפערי השכר בה הינם כה גדולים הופכת למקום שלא נעים לי לחיות בו. אכן מבחינה חוקית אין דרך להגביל את השכר הזה והוא גם לא יוצא ישירות ממימון הציבור, אבל האם זה אומר שאי אפשר לבקר את התופעה? זה כמו שיגידו שאין זכות להעיר לאדם לא מנומס, כי החוק לא קובע שצריך לפנות לקשישים מקום ישיבה באוטובוס או שאסור לצעוק על הפקידה בבנק. אגב, זה רק עוד סימפטום של תהליך המישפטיזציה שעובר על החברה שלנו, שבה חוקים הפכו לאלוהים וערכים הם סתם המלצה במקרה הטוב או משהו מיותר במקרה הרע. על פי גישה זו, עצם העניין שמשהו נקבע על ידי כלכלת השוק הופך אותו בהכרח למוסרי.

האם זה באמת מוסרי? את זה התקשורת ממעטת לשאול. לעתים הנושא עולה כחלק מדיון צרכני. למשל, כשמבקרים את הבנקים על ייקור העמלות ללקוחות, בזמן שהמנהלים משתכרים מיליונים. אך הבעיה היא קודם כל באופן שבו נקבע השכר, ועל זה התקשורת ממעטת להצביע. למשל לשאול למה דני דנקנר לדוגמה משתכר כל כך הרבה בזמן שבבנק מועסקים עובדי חברות כוח אדם בשכר מינימום?

כתבה כזאת יכולה להעלות תובנות מעניינות ביותר ולשבור הרבה מאוד מיתוסים רווחים. למשל את זה שהשכר נקבע על פי הכישרון. האם דנקנר מוכשר יותר מאיזה שחקן תיאטרון או סופר שנאבקים למחייתם? מיתוס אחר גורס שככל שעובדים קשה יותר מתוגמלים יותר. האם דנקנר עובד קשה יותר ממאבטחים בני 50 שעומדים לפעמים יום שלם בשמש בכניסה לבנקים שהוא מנהל ומסכנים את חייהם? מיתוס אחר טוען שהעובד מתוגמל על פי כמות הכסף שהוא מכניס לחברה: האם כל מיני ממציאים ומדענים למיניהם אכן מתוגמלים באופן ישיר להכנסות מההמצאה שלא היתה מתקיימת בלעדיהם? ויש גם מי שמדבר על האחריות שבה נושא המנהל, שמחייבת לתגמל אותו יותר מאחרים. אך לפי זה ההיגיון היה אומר שטייס של חיל האוויר שיוצא למטרה סודית בארץ אויב מוטלת עליו אחריות עצומה. האם הוא מתוגמל יותר מאותו מנהל בנק? ועוד משהו שלעתים שוכחים להזכיר: עובד יתוגמל בהתאם ליכולתו להתאים את אופיו לשוק הקפיטליסטי ולהתמקחות שמלווה בכך, וגם למידע שיש ברשותו. כן, גם קשרים עוזרים.

איפה הלוגו?

דחיקת שאלות אלו מהדיון הציבורי בכלי התקשורת משאירים את הצופה עם המחשבה המטופשת ש"כל אחד מקבל כמה שהוא שווה". מי קובע כמה כל אחד שווה? השוק. מי זה השוק? כביכול כולם, בפועל רק מעטים שההון בידם. אבל אלו שאלות שכבר לא תשמעו את מיקי ויעקב, למשל, שואלים. תארו לעצמכם שאחרי מהדורה שכזאת היה מגיע אחד מתחקירני התוכנית ובפרצוף תם שואל את השניים: למה אתם משתכרים כמעט 200 אלף שקל בחודש, ואני פחות מ-7,000? אתם פי שלושים יותר מוכשרים ממני? פי שלושים עובדים קשה יותר?

זה היה יכול להיות משעשע. אחת הבעיות היא שכיום המעסיקים מקפידים להכניס לחוזה סעיף שאוסר לעובד לספר לאחרים מה השכר שלו. לדעתי, זה בכלל לא חוקי. בכל אופן, זה מונע שאלות תם וערעור על התפיסה ההגמונית. ב"העיר" של תל אביב כתבו על זה קטע מעניין לפני שבועיים. הכתב פנה להרבה אנשים ושאל אותם כמה הם משתכרים ולמה אנשים נוטים לשמור את המידע הזה לעצמם. היה מעניין. היום הסתבר לי שזה חלק מפרויקט מיוחד, שמופיע מדי שבוע ועוסק בביאור של שאלות כלכליות בשפה פשוטה ולפעמים גם קצת מצחיקה. השבוע הם עסקו בריבית ובמשבר הסאב פריים. אגב, הנה סריקה של הלוגו של הפרויקט. נראה לכם מוכר מאיפשהו?

(תשובה...)

שיר השבוע חוזר!

והפעם: הגבעטרון שרים הללויה