יאיר: שר התחבורה שאול מופז (קדימה) הוציא 30 אלף שקל על אתר אינטרנט, ח"כ יוסף שגל (ישראל ביתנו) הוציא 999 שקלים על מכונת אספרסו, וח"כ שלי יחימוביץ (העבודה) הוציאה 2,500 שקלים על "עיטוף מכתבים". את כל זה הוציאו הח"כים במסגרת סעיף "קשר עם הבוחר" - כך עולה מדו"ח שפירסמה אתמול הכנסת. ב-Ynet ו-NRG כבר מודיעים לנו: ח"כ זהבה גלאון (מרצ) היא "שיאנית ההוצאות" לאחר שהקדישה 97,829 שקלים לקשר עם הבוחר.

זה מעצבן אתכם? אותי ממש לא.

על פי אתר הכנסת מטרת החוק בהקשר זה היא "לקבוע תקציב שנתי, אשר לו יהיה זכאי חבר הכנסת, לכיסוי ההוצאות הכרוכות במילוי תפקידו וההוצאות הנחוצות לו לשם שמירה על הקשר עם ציבור הבוחרים, לרבות קיום לשכה פרלמנטרית כהגדרתה בסעיף ‎27(ב), הכל לשם מילוי תפקידו כנבחר ציבור; חבר הכנסת רשאי להשתמש בתקציב השנתי לתכלית זו בלבד, בזהירות הראויה ובהתאם לכללים ואמות המידה שנקבעו בפרק זה”.

על פי הדו"ח שפירסמה הכנסת, כל הח"כים עמדו בדרישה של החוק. נכון הדבר גם לגבי ח"כ גלאון, שידועה כפרלמנטרית מעולה ומשקיענית (בלי קשר לדעותיה). אך גם זה לא הפריע לכלי התקשורת לעשות כותרות על חשבונה. כמו בכל שנה, ההוצאות של חברי הכנסת נתפסות בקרב העיתונאים כהזדמנות טובה להכניס מנה אחת אפיים לנבחרי הציבור. וכך, כמו בכל שנה, Ynet ו-NRG מתייחסים בציניות (ובעילגות) לח"כים ולהוצאות שלהם: "ח"כ אליהו גבאי חובב כנראה מחשבים. בשנה שעברה רכש לעצמו שני מחשבי כף יד, מחשב נייד ומחשב נוסף" או "השר גדעון עזרא פינק את עצמו במקליט די.וי.די בסך 900 שקלים". אך אחד הדברים הבעייתיים ביותר באיך שהנושא מסוקר הוא השימוש בפועל "ביזבז", שחוזר על עצמו במהלך הכתבות בנושא. האם חבר כנסת שבחר ללמוד שפה ביזבז את הכסף של הציבור? לטעמי לא. גם לא אם הוא קנה מכונת אספרסו ללשכה. למעשה זאת הטמעה של הגישה הקלוקלת שהאוצר מנסה להנחיל, ולפיה כל הוצאה ציבורית היא בזבוז.

ברור שלא כל הוצאה של חבר כנסת היא לגיטימית ויש דברים שאולי, ולו רק למראית עין, היה עדיף לוותר עליהם. אבל כך או כך, החגיגה התקשורתית הזאת הוצאה לגמרי מפרופורציות. פשוט יש דברים הרבה יותר משמעותיים להתעסק בהם. בשורה התחתונה המפסיד הגדול מכל הסיפור הזה הוא הציבור, ולא בגלל מכונת האספרסו שקנה ח"כ זה או אחר. בזמן שכלי התקשורת בונים את הפופולריות על חשבון הכנסת, הציבור מאבד את האמון בנבחריו. ההשלכות הן כמעט מיידיות: כוחה של המדינה יורד וכלכלת השוק מתחזקת.

מה שאירוני בכל העניין הוא שב"שוק החופשי" כל מנהל בכיר נהנה מתנאי עבודה מפליגים בהרבה מהמחשב הנייד או ממכונת האספרסו שח"כ זה או אחר רכש. אבל כשמדובר בחברי כנסת הם זוכים לקיתונות של ביקורת, וכשבמנכ"לים של חברות בורסאיות עסקינן הרי שהם הופכים למושא להערצה. לך תבין.

והנה קטע מצוין שכתב שחר אילן, כתב "הארץ" בכנסת, בבלוג שלו.

שיר השבוע

ובמקום לחגוג סתם על ההוצאות של הח"כים, למה לא להתענג על השיר "בשדות בית לחם" בביצועם האופנתי של הדודאים?