יאיר: מה לא עושים למען הרייטינג? הוא הציל משפחות מהאוברדראפט, ועכשיו הגיע גם תור בני הנוער. קליטה לא מוצלחת של עולים חדשים? דימויי גוף בעייתיים? בעיות סוציואקונומיות קשות? אלון גל, המאמן האישי מהתוכנית "משפחה חורגת", יוצא עם תוכניתו החדשה "אלופים של החיים", ומאמין שהכל עניין של דימוי עצמי. פערים חברתיים? הזנחה של אוכלוסיות מוחלשות? הפרטה והחלשה של מערכת החינוך הממלכתית? לא בבית ספרנו. כרוניקה של ביקורת ידועה מראש, ובכל זאת נכתוב. 

אז למי שלא זכה לצפות בתוכנית עצמה או בים הפרומואים שקדמו לה, הנה תקציר האירועים: בתוכנית לקח גל כעשרה תלמידי פנימייה ובילה איתם יומיים בשבוע במשך ארבעה חודשים. המטרה היא להביא לשינוי בחייהם. "אין בעיה של תקציבים או בעיה של ילדים בכתה, זה תירוץ", מסביר גל, "הדברים שאנחנו מלמדים הם לא הדברים שמלמדים בבית ספר, אנחנו עובדים עם ילדים על הוקרה עצמית, מלמדים אותם לאהוב את עצמם".

קשה שלא לקרוא את הדברים ולא לחזור לפולמוס באדולינה הישן נושן. והנה עוד תקציר אירועים למי שהיה אז בן 11 או סתם לא זוכר: במאמר במוסף "הארץ" ("מיליוני אנשים לבד") קישר גדי טאוב בין הספר באדולינה של גבי ניצן, ארגון "מהות החיים" של שרי אריסון והמדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו. הגישה שהשינוי מתחיל מבפנים, כפי שהשתקפה בספר ובארגון, היא זו שנותנת את הכר האידיאולוגי להפרטה שהוביל שר האוצר, טען טאוב. במקום הרחבת האחריות של המדינה על אזרחיה, מדברים על אינדיבידואליזם ועל אהבת העצמי, השינוי מתחיל מבפנים (וגם נגמר שם) ולא מהחברה. ניצן ענה לטאוב מעל דפי אותו במוסף במאמר "מי הזיז את הבאדולינה שלי?" וטען שלא מדובר בטקסט פוליטי, ושבטח שאין שום קשר בינו לבין המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו. שלי יחימוביץ',אז עדיין עיתונאית, ענתה לניצן במאמר "תזיז את הבאדולינה שלך", והוא סיים את הפולמוס עם המאמר "טוב, נו, אני כבר מזיז". העצלנים מביניכם מוזמנים לקרוא את ”מאיפה משתין הדולפין", פוסט שובבי שכתבתי על הנושא לפני כשנה.

אם תקראו את כל הפולמוס הארוך, אבל המאוד מעניין, תחסכו לי את הצורך להסביר למה אלון גל מהווה עוד חוליה באותה שרשרת – מיד אחרי אריסון, נתניהו וגבי ניצן. ואז אפשר יהיה לומר בנחרצות שהגישה של מאמן העל הזה, היא בדיוק התשתית הפסיכולוגית לאידיאולוגיית ההפרטה. אני לא אתפלא אם בפעם הבאה שמורים ייצאו להפגין על שכרם הנמוך או על הצפיפות בכיתות, תשב אי שם איזו דודה או איזה שכן, שיצקצקו בלשונם ויגידו משהו בסגנון של "אוף, נמאס כבר מהמורים האלה שמתעסקים בשטויות שלהם. חבל שאין פה איזה אלון גל שיראה להם מה זה חינוך אמיתי". אבל גם אם לא, הטקסטים הכביכול לא פוליטיים הללו הם אלו שמשנים לאט לאט את התודעה של הציבור ומנחילים לו שפה מסוימת, שמתחברת לאידיולוגיה מסוימת.

במקרה הזה, כל הדיון לגבי המתודה החינוכית של גל הוא כמעט מבזה. בעיקר כי מה שהוא עושה זה פשוט לא חינוך, ובעיקר לא מוכיח כלום חוץ מאולי את ההפך בדיוק. גל מגיע לזמן קצר, עם תקציב בלתי מוגבל ועם כוחה הבלתי מוגבל של המצלמה להפוך כל אירוע יומיומי לסצנה יוקרתית. המורים בישראל כיום נאלצים להתמודד עם אותה עבודה שוחקת במשך עשרות שנים, עם תקציב שערורייתי ולטפל בו זמנית בפי שלושה ילדים. חלק גדול מהמורים שאני מכיר, לו רק המערכת היתה מקצה להם את המשאבים המתאימים, יכלו בלי שום בעיה להחזיר לכל התלמידים שלהם את ההערכה העצמית – כתהליך ארוך ואמיתי, ולא בססמאות על יופי פנימי – ובנוסף גם להטמיע בהם כלים אמיתיים להבנת החברה והמציאות שבה הם פועלים. רוצה אלון גל להשפיע? שילך לעבוד בשביל 3,700 שקל בחודש בבית ספר יגאל אלון בחולון, יבדוק מאה מבחנים בשבוע, וילמד בכתה של 40 תלמידים. בלי מצלמה.

למעשה, כל התוכניות עתירות הרייטינג הללו מטריפות אותי לחלוטין. אני מתקשה להבין איך יכולים הערוצים המסחריים להיות חלק כל כך מרכזי מהבעיה, ובכל זאת לעשות כל מיני ניסיונות פתטיים לשוות לעצמם תדמית של אלו שפותרים אותה. לפמפם במאות אלפי משפחות את תרבות הצריכה החזירית ביותר, ואז ללכת לעשר מתוכן וללמד אותן איך לחסוך. או למשל, להנחיל למיליוני בני נוער דימויים מעוותים על מיניות, מראה חיצוני ויחסים בין בני אדם – ואז ללכת ולנסות לשכנע 15 מתוכם שהם שווים משהו. אני אחסוך לעצמנו את הוויכוח האם החיים של ה-15 הללו באמת ישתפרו או שמא לא, לטעמי זה לא ממש משנה – כי זו לא באמת המטרה האמיתית של התוכנית, ואסור לשכוח את זה. בשורה התחתונה בבידור למטרות רייטינג עסקינן. וחינוך? זה בדיוק ההפך, וכל מלה נוספת מיותרת.