יואב: יו"ר ההסתדרות עופר עיני קורא לזה "מהפכה". שר האוצר רוני בר-און קורא לזה "הפיכה". לי, באופן אישי, אין בעיה עם אף אחת משתי ההגדרות הדרמטיות האלה. התוכנית להעברת הסמכויות לקביעת המדיניות הכלכלית ממשרד האוצר לגוף שפוי ומאוזן יותר היא שינוי גדול וחיובי בממשל הכלכלי בישראל, שינוי שעשוי להוביל לעצירת המגמה של התפרקות החברה הישראלית.

בימים האחרונים עלתה לכותרות הצעתם של עופר עיני ושל שרגא ברוש, נשיא לשכות התיאום של ארגוני המעסיקים, לכונן בישראל מועצה כלכלית-חברתית. המועצה תכין בשיתוף הממשלה מתווה להפעלת המשק לשנים הקרובות, תגבש מדיניות ותקבע יעדים כלכליים. הרעיון הזה אמור לתקן מצב מעוות ובלתי דמוקרטי, שבו בגלל אי-יציבות שלטונית משרד האוצר מחזיק בכוח רב מדי, ובמקום להיות הגוף שמיישם את החלטות הממשלה, הוא זה שקובע את המדיניות בעצמו.

ההצעה הזאת מבוססת על מודל שפועל בהצלחה באירלנד בשנים האחרונות. לפי התוכנית, 30% מהכוח של המועצה הכלכלית-חברתית יינתן לנציגי ההסתדרות, 30% לנציגי המעסיקים, 30% לממשלה והשאר לנציגים מבנק ישראל וארגונים חברתיים אחרים. לפי הפרסומים בתקשורת, מעמדה של המועצה יוסדר בחקיקה, ובראשה תעמוד אישיות המקובלת על כל הצדדים, שתשמש גם בתפקיד היועץ הכלכלי של הממשלה.

המטרה היא לעצב מדיניות שתהיה מוסכמת על כמה שיותר מגזרים במשק, וכך גם להפחית משמעותית את המחלוקות, העימותים והשביתות. שיתוף הפעולה בין עיני לברוש כבר הוכיח את עצמו בהסכם הפנסיה ההיסטורי שההסתדרות והמעסיקים חתמו עליו בשנה שעברה – הסכם שחל על למעלה מחצי מיליון עובדים שלא היה להם עד אז הסדר פנסיה.

בראיון לסבר לפלוצקר בשבוע שעבר סיפר עיני על התוכנית החדשה: "אנחנו באים לממשלה ואומרים לה: שתפי אותנו בקשייך, ונעשה ביחד את השינויים הדרושים. לא בעימות, לא בכוח, לא בתכתיבים. אני מאמין גדול בהידברות. עם רצון טוב הדדי, ניתן לפתור כל מחלוקת. הוכחתי זאת באחרונה לא פעם ולא פעמיים. כאשר חברי המועצה יסכימו ביניהם על מהלך כלכלי וחברתי, לא ימצא כוח פוליטי בישראל שיוכל להכשילו. המועצה תטפל בנושאים רבים, תגיש את המלצותיה לאישור הממשלה, ומשרד האוצר יופקד על תרגומן לשפת הביצוע התקציבי".

שר האוצר תקף בחריפות יוצאת דופן את התוכנית הזאת, מה שגורם לי לחשוב שיש סיכוי שהיא באמת על סדר היום של הממשלה. בר-און טוען שההצעה להקים מועצה שתכין מדיניות כלכלית היא לא דמוקרטית, כי היא מפקיעה מהממשלה את הכוח שלה לטובת איגודים מקצועיים שלא מייצגים את כל אזרחי ישראל. גם נחמיה שטרסלר נזעק להגן על משרד האוצר במאמר שהוא כותב היום ב"הארץ", וגם הוא עושה זאת בשם הדמוקרטיה.

תיאורתית, ייתכן שהטיעון הזה נכון, אלא שבפועל המצב כיום הוא רחוק עוד יותר מלהיות דמוקרטי. קחו למשל את המקרה של חוק ההסדרים: במשרד האוצר עובדים חודשים על החוק המפלצתי הזה שמשפיע כמעט על כל תחום בחיים שלנו, ולחברי הממשלה נותנים רק כמה ימים כדי לעיין בו לפני ההצבעה על אישורו. זה ממש לא דמוקרטי, אבל במאמר השנתי של שטסלר בעד חוק ההסדרים, הוא מוכן לספוג את ההליך הבעייתי כדי להוציא לפועל רפורמות והפרטות שהוא תומך בהן. גם בהליכי הכנת התקציב הראינו שלמשרד האוצר יש דרכים רבות ומטרידות להתערב ולהשפיע כך שהממשלה תעשה את מה שנכון בעיני פקידי המשרד, שכולם מחזיקים באותה אידאולוגיה קיצונית ומסוכנת.

בר-און שאל גם "האם מותר לממשלה להתפרק משיקול הדעת שלה לטובת ארגונים שמעולם לא נבחרו על ידי הציבור הרחב?". חבל ששר האוצר לא שואל את עצמו את אותה שאלה לגבי הפרטת בתי הכלא. התוכנית להקמת בית סוהר פרטי, שמוביל משרד האוצר, מעבירה כוח וסמכויות מהממשלה לא לארגונים מקצועיים – אלא לכמה אנשי עסקים שימשלו בחייהם של מאות אסירים. בעיניי משרד האוצר וחסידיו בתקשורת, כשמדובר במדיניות של כלכלת שוק פרועה אין בעיה לפגוע בדמוקרטיה.

מפגש בלוגרים פוליטיים מישראל וארה"ב

בשבוע שעבר צילצל פרופסור יורם פרי, ראש בית ספר לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, למערכת לחץ חברתי  והזמין את שני הכותבים הבכירים שלנו למפגש עם בלוגרים פוליטיים מארה"ב, כולם תומכי המפלגה הדמוקרטית. אני אמנם אף פעם לא נלהב מדי להוציא את האנגלית שלי מהבוידעם ולשבור את השיניים בשיחה לועזית, אבל בכל זאת החלטתי לכבד בנוכחותי את הקולגות ממעבר לים, בזמן שיאיר שובר את שיניו במילאנו בשיחה עם עיתונאים איטלקים.

מהצד הישראלי היו שם דבורית (ולווט) שרגל, כרמל ויסמן, יהונתן קלינגר שגם הסריטה את המפגש, יוסי דהאן מהעוקץ, וכמה חברה טובים מעבודה שחורה, בהם אורי (דמוקרטיא) אמיתי. מהצד האמריקאי היו שם כותבים מכמה מהבלוגים והאתרים הפוליטיים המובילים בארה"ב, שבדיוק כמו לחץ חברתי, קוראים מדי חודש מיליוני בני אדם.

הם סיפרו לנו על התנופה שיש לבלוגים פוליטיים שם ועל ההשפעה שיש להם על הקמפיינים של המועמדים לנשיאות. בקבוצה של ברק אובמה בפייסבוק, למשל, יש עשרות אלפי חברים. וגם: 80 אחוז מכספי התרומות שהמועמדים מגייסים שם מגיעים מהאינטרנט.

לטענתם, מספרם של הבלוגים מהשמאל הפוליטי בארה"ב גדול פי שלושה ממספר הבלוגים מהימין, כתגובת נגד להשתלטות השמרנים על כלי התקשורת הגדולים כמו "פוקס ניוז" או ה"וול סטריט ג'ורנל". אחד מהם טען, שהדיון הפוליטי ברשת בארה"ב הוא מפותח כל כך, בגלל שחלק גדול מהאוכלוסייה מתגורר שם בפרברים המרוחקים ממוקדי ההתרחשות הפוליטית בערים הגדולות. סיבה נוספת שמעודדת את הדיון היא שהקמפיינים הפוליטיים בארה"ב מתמקדים במועמד – ולא במדיניות או במפלגה.

אנחנו סיפרנו להם קצת על הבלוגים הפוליטיים בישראל ועל השיח הפוליטי בישראל בכלל. ניסינו להסביר להם באנגלית מה זה חוק ההסדרים, ועל שביתות המורים והמלצרים שלוו כל אחת מהן בבלוג. אז אמנם הבלוגים הפוליטיים ברשת העברית נמצאים רק בתחילת הדרך, ואליהם נכנסים מיליונים בחודש ולנו יש רק כמה אלפים, אבל אני עדיין מעדיף את הדמוקרטיה הישראלית המשוגעת על פני השיח המצומצם והמוגבל של חברינו מעבר לים.