יאיר: בבלוג, כמו בבלוג, צריך לפעמים גם לכתוב קצת רשמים אישיים מהחיים ולא רק מאמרים נוקבים נגד הפרטה, אז הנה: בראשון לפנות בוקר חזרתי מסמינר עיתונאים בן ארבעה ימים באיטליה, ובאותו לילה כינסתי ישיבה דחופה של מערכת לחץ חברתי. שני החברים שבאו לישיבה אכלו ושתו דברים טובים, ועל הדרך החליטו כמה החלטות על עתיד הבלוג, וגם על עתיד החברה הישראלית בכלל. בינתיים נשתף אתכם באחת מהן, שנוגעת לתדירות הכתיבה בלחץ חברתי.

מאחר שאני ויואב עובדים לילות כימים בדסק החדשות של עיתון "הארץ", ומתעסקים עד בלי די בכתיבה ובעריכה – ולשם אנחנו מתעלים כרגע את מרב המחשבה והיצירתיות שלנו – באחרונה פחות התמדנו בעדכון הבלוג. מעכשיו, כך הוחלט, כל אחד מאיתנו יכתוב לפחות פעם בעשרה ימים, שזה אומר שיעלה פוסט בבלוג מדי חמישה ימים. חלקכם קוראים אותנו כבר קרוב לשנתיים (אגב, מנוי בצד שמאל של הבלוג כבר עשיתם?), ואי לכך אתם מורשים להציק לנו בתגובות או במייל אם תראו שלא נעמוד ביעד שהצבנו לעצמנו. רק בבקשה, בלי גידופים.

הסמינר

אז מה עשיתי באיטליה? השתתפתי בסמינר בן ארבעה ימים, שבמסגרתו אני ועוד קבוצה של עיתונאים ישראלים ופלשתינים התארחנו בעיתון Il Sole 24 Ore (השמש זורחת 24 שעות) ולמדנו קצת על התקשורת האיטלקית ועל האופן שבו היא מסקרת את הסכסוך. הסמינר אורגן על ידי הארגונים "קשב" (שמתמקד בין היתר בביקורת העיתונות הישראלית), "מפתאח" (שמבצע עבודה דומה עם כלי התקשורת הפלשתיניים) והארגון האיטלקי CIPMO (המרכז האיטלקי למען השלום במזרח התיכון).

לרוב, אני לא מתלהב מכל מיני סמינרים שמפגישים ישראלים ופלשתינאים באיזה מלון אירופאי, הרחק מלב הסכסוך. בדרך כלל התוצאות הן דומות: כל המשתתפים מגלים שגם בצד השני יש בני אדם, וחוזרים הביתה עם התחושה שאם יצליחו להפגיש את כל הישראלים עם כל הפלשתינאים, שלום יהיה רק עניין של זמן. אולם, למרבה הצער, רוב הישראלים ורוב הפלשתינאים נמצאים כיום במצב שבו הם לא באמת יתעניינו לפגוש את הצד השני, וגם אז העניין נעוץ עמוק מדי בנושאים של חלוקת משאבים ולא רק ברמה הסמלית. מה עוד שמפגש של סטודנט מהאוניברסיטה העברית עם זה של עמיתו מאוניברסיטת ביר זית, לא יהיה דומה למפגש של פלשתינאי ממחנה פליטים ליד שכם עם ישראלי משדרות המופגזת (למעשה, גם מקרה קיצוני פחות לא בטוח שיעבוד). כך או כך, יש סכנה מסוימת באשליה שיוצרים המפגשים הללו, שלעתים מאופיינים בניתוק מוגזם של המשתתפים מהחברות שהם כביכול באים לייצג. מכאן שלטעמי לסמינרים כאלה אין ערך משמעותי אם בסופם לא מכניסים לפרופורציות את התהליך שקרה בהם: התהליך חיובי, זה נכון, אבל בעיקר משמעותי ליחידים שטסים לשם. בגלל זה, כשהוצע לי לטוס לסמינרים כאלה בעבר סירבתי.

ובכל זאת החלטתי להצטרף למפגש הספציפי הזה. למה? כי הוא היה מיועד לעיתונאים, וחשבתי שבשל כך פחות ננסה ללבן את הסכסוך, ויותר נשקיע בחשיבה על אופני הסיקור ובפתיחת ערוצי מידע מקצועיים. מבחינה זו, דווקא לא התאכזבתי. את אחת מתוצאות המפגש אני מקווה שתראו בקרוב בלחץ חברתי. בפוסט השנוי במחלוקת "למה מי מת?”, קיבלתי לא מעט תגובות זועמות על כך שאני מעז לבקר את התקשורת הישראלית כשיורים טילים על שדרות ואשקלון, וחלק מהמגיבים דרשו שנחמיר גם עם התקשורת הפלשתינית. עד עכשיו לא היה לנו שום כלים לעשות את זה, אבל כעת בעזרת החברים מארגון "מפתאח", ננסה לבחון ולבקר גם את אופני הסיקור בצד השני.

העיתון

 כמובן שאי אפשר לסכם את השהות באיטליה, מבלי להתייחס ל-Il Sole 24 Ore. אז הנה כמה פרטים ביוגרפיים: מדובר ביומון כלכלי, שנמצא בידיים של ארגון התעשיינים האיטלקי, ושנוצר מאיחוד של שני עיתונים - Il Sole (שנוסד ב-1865) ו-24 Ore (שנוסד ב-1946). כיום העיתון מופץ בכ-400 אלף עותקים, ויש לו כ-170 אלף מנויים. מעבר למהדורה המודפסת יש לו גם אתר אינטרנט, תחנת רדיו (שלא משמיעה מוזיקה) וסוכנות ידיעות כלכלית. לא מעט תובנות עלו לי מהביקור בעיתון, אבל אין בכוונתי להרחיב עליהן כעת. נשמור משהו לפוסטים עתידיים. בכל אופן, היה משהו מרענן באפשרות לחוות עיתון שהגיל הממוצע של העובדים בו קרוב ל-45 ורובם הולכים בחליפות. כשהייתי ילד ככה דמיינתי שזה צריך להיראות.

כיום, כשאני כבר מכיר מבפנים שתי מערכות של יומונים, דברים נראים אחרת לגמרי: אני יכול להעריך שהגיל הממוצע נע סביב 33, ורוב העובדים בתחום נזהרים לפני שהם מכנים את עצמם עיתונאים. לא מתוך בושה, אלא בעיקר כי זה כבר לא נתפש כמקצוע לכל החיים, אלא כעיסוק מגניב לעשור שאחרי השירות הצבאי. הטובים הופכים לכוכבים ואלו שפחות התבלטו לרוב פונים להיי טק, דוברות או פרסום – שם נמצאים הכסף הגדול והתהילה. אני מניח שהפתרון נמצא איפשהו באמצע - קצת להשתחרר, אבל לא לזנוח את המקצועיות.

הסיינטולוג

ולסיום, סיפור קצרצר על איש משופם שפגשתי במילאנו. הלכתי במדרחוב שסמוך לכיכר המרכזית של העיר, כשלפתע חלפתי על פני מבנה עתיק ומפואר שמעוטר בשלל שלטי ענק, עם מסרים שקשורים לפסיכיאטריה (זאת היתה המלה היחידה שהבנתי). מול המבנה עמד המשופם וחילק מנשרים. גם לי הוא דחף מנשר ביד. המשכתי ללכת ולפתע הסמל, שהתנוסס גם על הבניין וגם על המנשר, משך את תשומת לבי. היה זה כמובן הלוגו של עמותת מגן לזכויות אנוש, הלא היא אחת מארגוני החזית של הסיינטולוגיה, ששמה לעצמה כמטרה את המאבק נגד מוסד הפסיכיאטריה. הסניף הישראלי של הארגון שלח לי כבר עשרות מיילים, שברובם הקשר לסיינטולוגיה מוצנע. דו"ח של ועדה שהוקמה על ידי ממשלת ישראל הסביר שבאמצעות ארגונים כאלו הסיינטולוגיה מושכת אליה אנשים שלא בדיוק יודעים לאן הם נכנסים. דוגמה טובה לכך אתם יכולים לקרוא בכתבה שיואב ואני פרסמנו בהארץ לפני כשנה.

אז שבתי על פעמיי וניגשתי לבחור המשופם.

יאיר: הדף שחילקת לי – מה כתוב בו?

משופם: זאת הזמנה לצפות במיצג מולטימדיה, שמסביר למה הפסיכיאטריה זה דבר גרוע. בוא תיכנס

יאיר: אני בקושי מבין איטלקית. לא נראה לי שזה יעבוד

משופם (מסנן מתחת לשפמו): חבל

יאיר (עוטה על עצמו את הפרצוף הכי תמים שלו): תגיד, זה אירוע של הסיינטולוגיה?

משופם: לא, זה קשור לעמותת (אומר שם ארוך באיטלקית עם זכויות אדם), שפועלת יחד עם (אומר עוד כל מיני שמות ארוכים באיטלקית)

יאיר: מוזר. אתה בטוח שהעמותה הזאת לא קשורה לסיינטולוגיה?

משופם: בעקיפין.

יאיר: אהמממ....

משופם (מתקרב אל יאיר קצת, ומנמיך את קולו כממתיק סוד): אתה סיינטולוג?

יאיר: לא

משופם: אז אתה מאלו שמתנגדים בחריפות לסיינטולוגיה?

יאיר: לא

משופם: אז אולי תיכנס למיצג?

יאיר: לא. אני מוכרח ללכת (הולך הצדה ומצלם את המשופם כדי שאפשר יהיה להעלות את התמונה לפוסט)

אה, שיהיה חג חירות שמח