יאיר: אם יש משהו שיכול להלחיץ עיתונאי כשהוא כותב בלוג, זו התחושה שאף אחד לא עורך אותו: טעויות כתיב מביכות (שיחולות לכרות לקול אחד), ניסוחים מסורבלים או אפילו טענות לא מספיק מנומקות – הכל יכול לחמוק מבין עיני ולהתפרסם בראש חוצות. מצד שני, אם יש משהו שיכול להרגיע עיתונאי שכותב בלוג זו התחושה שאף אחד לא עורך אותו. התבלבלתם? הסבר בהמשך.  

בפוסט הקודם כתבתי על המסע לאיטליה. מה שלא סיפרתי היה שעבדתי שם על כתבה. זאת אומרת, זה לא היה חלק מהמטרה של הטיסה, ולמעשה זה אף לא היה מתוכנן – פשוט נתקלתי בסיפור טוב, והחלטתי שראוי יהיה לפרסם אותו. הכל התחיל משיחת אגב עם אביבית חי, ישראלית שעובדת בארגון האיטלקי שאירח אותנו במילאנו. כמנהגי, הייתי סקרן לדעת מה היא עושה באיטליה. "אמא שלי תמיד אמרה לי להתחתן עם מהנדס, אז בסוף עשיתי את זה", היא סיפרה לי בחיוך, "אבל לפתע, בגיל 34, הבעל המהנדס שלי החליט שהחלום שלו זה להיות בונה כינורות. עזבנו הכל ועברנו מישראל לאיטליה".

זה אמנם לא סוג הכתבות שבדרך כלל מושכות אותי, אבל הסיפור ממש שבה את לבי: מצד אחד המהנדס שמחליט לשנות את כל מהלך חייו בשביל להגשים חלום, ומצד שני ההיסטוריה המסעירה של קרמונה, מקום הולדתם של גדולי בוני הכינורות של כל הזמנים ומשכנו של בית הספר החשוב בעולם לבניית כלי קשת. שלחתי כמה הודעות טקסט לעורך הרלוונטי, שהביע עניין, וכבר באותו לילה מצאתי את עצמי על הרכבת לקרמונה. להפתעתי, בעיתון אהבו את הסיפור, והוא אפילו קיבל היום תמצית בעמוד הראשון. הנה קישור לכתבה המלאה.

ונחזור לפסקה הראשונה של הפוסט. כל פעם שאני מפרסם כתבה, אני נחרד מחדש. כמעט מעולם לא קרה לי  שעורך הרס משהו שכתבתי (אולי זה כי אני אובססיבי לראות את הדברים לפני שפורסמו), אבל כמו לא מעט כותבים גם לי יש נטייה פסולה להתאהב במלים של עצמי. כביכול, דווקא כעורך שלפעמים נאלץ לשחוט לאחרים דברים שהם כתבו, הייתי אמור כבר להיגמל מזה. הרי אני יכול לדקלם מתוך שינה שלעיתון יש אילוצי מקום, ושלעתים הכותב שקוע עמוק מדי בתוך הסיפור ולא רואה את התמונה המלאה וכו' וכו' – אבל עצם המחשבה להיות חתום על משפט שלא אני ניסחתי או על ציטוט שהוצא מהקשרו, לפעמים מדירה שינה מעיני. אני מניח שלו הייתי על תקן כתב שמפרסם כתבות כל יום, כבר הייתי לומד להשלים עם המציאות. בינתיים, אני מסתפק בתהליכי גמילה מפרכים.

תמונה אחת שווה אלף ייסורים

להליך פרסום הכתבה הזאת נוסף אלמנט מטריד חדש: התצלום. למעשה, לא הייתי מזכיר את זה בפוסט, אבל אני מרגיש שזאת מחווה קטנה לצלמים שלרוב עבודתם לא מספיק מוערכת בשקלול השלם העיתונאי.

מאחר שהייתי לבד באיטליה, נאלצתי לצלם בעצמי את התמונות לכתבה. צילום הוא לחלוטין לא אחת ממעלותייי, אבל אחרי שביליתי שעה בברירת עשר תמונות מתוך המאתיים שצילמתי, הרשיתי לעצמי להתאהב גם בתוצרי המצלמה שלי. איזו טעות. וכך, במעמקי הבטן, הייסורים מכים שנית: תמונת גובה שהופכת לתמונת רוחב, תמונה מעולה שנשארת בחוץ, חיתוך מסוים של תמונה ששומט ממנה הרבה פרטים משמעותיים וכו' וכו' – ושוב אני מסוגל לשנן לעצמי את כל ההסברים הרגילים (כי הרי כעורך אני עושה את אותם דברים מדי יום): אין מספיק מקום להכניס עוד תמונה, וכאן השרטוט של העמוד דורש תמונת רוחב ולא תמונת גובה, ושם רוצים להתמקד יותר על הפרצוף – אבל על אף שאני יודע שהעורך (כמעט) תמיד צודק, זה לא בהכרח הופך את זה לפשוט יותר.

ובבלוג? כאן אף אחד לא יקצר לי דברים שאני כותב או ישנה לי ניסוחים (חוץ מיואב בימים גרועים). זה לא בהכרח ישפר את הטקסטים, אבל זה ללא ספק יחסוך לי לא מעט ייסורים - לפחות עד שאגמל מהאובססיביות, או לחלופין אכתוב כל כך הרבה עד שאפתח עור של פיל. ובינתיים? זאת תמונה שמאוד אהבתי, ולדאבוני לא נכנסה (משיקולי עריכה נכונים). לפחות בבלוג אני יכול להכניס אותה.