"מְאַבְטֵחַ - אדם שעוסק באבטחה של אנשים, מוסדות, מטוסים וכד', דואג לבטחונם ומגן עליהם מפני התקפה לא צפויה" [מילון רב-מילים]

יואב: יום שישי, 7:00 בבוקר. מחבל פלשתיני נכנס לאזור התעשייה ניצני עוז, ליד העיר טול כרם בגדה. הוא פותח באש מטווח קצר לעבר שלושה מאבטחים ישראלים, והורג שני בני אדם. בבדיקת האירוע מתברר שאחד המאבטחים היה לא חמוש כי שכח את כלי הנשק שלו במכוניתו. מאבטח אחר ברח כששמע את קולות הירי. המחבל נמלט ללא פגע. בצה"ל אמרו ש"במסוף היו שלושה מאבטחים מול מחבל אחד, זה לא היה אמור להיגמר כך".

לא הרבה אחר כך, שעת בוקר שקטה ברמלה. גבר בן 36 חוזר הביתה אחרי משמרת לילה בעבודתו כמאבטח. בדירה נמצאים גם סבתו לינדה, דודתו בלה ודודו בוריס. בין בני המשפחה פורץ ויכוח, שבסופו שולף הגבר הצעיר את אקדחו ורוצח, על פי החשד, את כל השלושה. את האקדח הוא החזיק ברישיון, כמו עשרות אלפי אזרחים אחרים המועסקים בתחום האבטחה. אחד השכנים בבניין סיפר ש"הוא היה שקט כמו בובה. אני לא מאמין שהוא יכול היה להרוג. זו שכונה שקטה ומה שקרה פה היום נראה כמו בשיקגו".

אלמלא הסמיכות בין שני המקרים, שהתרחשו שלשום כמעט במקביל, כנראה שלא הייתי חושב על הקשר שיש ביניהם. המקרה הראשון הפך לשגרה ביטחונית, השני לשגרה פלילית. רק לפני שבועיים וחצי נרצחו בפיגוע שני אזרחים ישראלים העובדים כמאבטחים במסוף נחל עוז בגבול רצועת עזה. וחיפוש מהיר בגוגל מעלה בקלות עוד מקרה של רצח בתוך המשפחה, עם אקדח שהגיע מחברת האבטחה.

בשנים האחרונות ישראל הפכה למדינת אבטחה. פיגועי הטרור הפלשתיניים הביאו לכך שכמעט בכל פינה מוצב אזרח חמוש המועסק כמאבטח. במקביל, המדינה צימצמה את אחריותה על אזרחיה, והעבירה את ניהול המעברים בין הגדה לישראל מצה"ל לידי חברות פרטיות. חברות האבטחה והשמירה הולכות ומתרבות, ויותר ויותר אזרחים מוצאים עבודות בתחום. הם מסכנים את חייהם בהגנה על אחרים, עומדים על רגליהם שעות על גבי שעות, בגשם ובשרב, ביום ובלילה, רוב הזמן בתנאי ההעסקה מהגרועים במשק, ואחר כך לוקחים את כלי הנשק שלהם וחוזרים לבתיהם.

באזור התעשייה ניצני עוז שומרים כבר שנים מאבטחים אזרחים, הפועלים לפי הנחיות ותקנות שהם מקבלים מצה"ל. הפיגוע שהיה שלשום מעלה כמה שאלות בנוגע לאבטחה אזרחית בנקודות חיכוך ביטחוניות רגישות. ההרוגים בניצני עוז, כמו ההרוגים בתחילת החודש בנחל עוז, היו אזרחים בשנות ה-50 לחייהם. מה היכולת של גברים בשלב הזה של חייהם, עם מיומנות מוגבלת בלחימה, להתמודד מול מחבלים פלשתינים שעוברים הכשרה ואימונים בארגוני הטרור? ומה היה קורה אם במקומם היו מוצבים באזור התעשייה לוחמים צעירים שמתאמנים ופועלים בשגרה צבאית?

אבל מעבר לעניין הביטחוני, יש פה גם עניין חברתי: ההחלטה להציב חברות אבטחה אזרחיות בשטחים מפרה את האיזון היחסי שהיה בחלוקת הנטל בחברה הישראלית בהתמודדות עם הסיכון הביטחוני. בעוד שבצה"ל משרתים ביחד צעירים מכל השכבות והמגזרים השונים באוכלוסייה, וחלוקת הנטל ביניהם היא שוויונית באופן יחסי (מצב שגם הולך ומתערער בשנים האחרונות), במצב החדש כלכלת השוק היא זו שמווסתת את חלוקת הנטל באבטחה, ומי שמסכן את חייו במקומות האלה הן אך ורק אוכלוסיות בעלות כושר מיקוח נמוך בשוק העבודה.

שני מקרי הרצח שאירעו ביום שישי הם שני צדדים של אותו מטבע: הפרטת הביטחון במדינה. בהפרטת הביטחון, כמו בכל הפרטה, נמדדת רק היעילות הכלכלית. מאבטח בשכר מינימום לעד יהיה זול יותר משוטר, מחייל בקבע וכנראה גם מחייל בשירות חובה. אך את הנזק שגורמת הפרטה זו כבר קשה לאמוד במספרים. מצד אחד היא פגעה במיומנות, ומצד שני חימשה את החברה האזרחית בצורה מוגזמת וללא פיקוח ובקרה הולמים.

מאבטח, כמו שנכתב למעלה, הוא אדם המגן על אחרים מפני התקפות בלתי צפויות. אבל במצב שבו חברות מסחריות הן אלה האמונות על האבטחה בישראל, ללא מספיק פיקוח מצד המדינה, אנחנו מוצאים את עצמנו בחברה מרובת מאבטחים, אבל בטוחה פחות. אנחנו מוקפים באקדחים, אבל לעתים קרובות מדי ובקלות יתרה, כמו שלשום ברמלה, הם מופנים דווקא נגד אזרחי המדינה.