יאיר: השנה היתה 1986, לדעתי. ילד קטן, בן שש כנראה, ישב על הספה בבית של סבא וסבתא בשכונת קריית שרת בחולון ונעץ את עיניו במשחק כדורגל ששודר בטלוויזיה. מצד אחד מכבי חיפה בחולצות הירוקות, ומנגד בית"ר ירושלים במדים צהובים ושחורים. הילד הזה בהה במשחק מלא אושר, בעוד שמחשבותיו נדדו לאלפי כיוונים אחרים. לפתע קושיה של סבא, שייבדל לחיים ארוכים, החזירה אותו לכדור הארץ. “יאיר, את מי אתה אוהד", הוא שאל בספרדית את הילד שהביט בו בעיני עגל. אותו ילד, שעם השנים הפך להיות ברנש מחושב ומנומק, ענה ללא כל היסוס אך גם ללא כל ביסוס: “את מכבי חיפה".

וכך התחלתי לאהוד את קבוצת הכדורגל מהכרמל, שבדיוק החלה תקופה קצרה של התדרדרות לאחר שתי אליפויות רצופות. הייתי צופה בכל המשחקים ששודרו בטלוויזיה, ומאזין ברדיו לתוכנית המיתולוגית "שירים ושערים". שמחתי עד הגג כשחיפה ניצחה, והייתי מסתובב חפוי ראש במשך ימים שלמים כשהקבוצה הפסידה.

מתישהו בשלהי שנות השמונים גם מצאתי נימוק רציונלי לאהוד את הקבוצה. מכבי חיפה קיבלה חיזוק של שלושה שחקנים ארגנטינאים: פביאן גרינברג, פביאן לגמן ופטריסיו סייג. כמי שהתחנך בבית ארגנטיני, וחלם להיות או מראדונה או ראש ממשלה, החיזוק הדרום אמריקאי הבהיר לי שהבחירה שעשיתי בעודי בן שש כנראה היתה נכונה, ומכבי חיפה היא למעשה נבחרת ארגנטינה של המזרח התיכון. כשדוד שלי סיפר בארוחה משפחתית שאחד מאותם שחקני חיזוק ארגנטינאים הוא חבר ילדות שלו, זה היה מבחינתי כבר שיא השיאים: שבועיים לאחר מכן הוזמנתי על ידי החבר לצפות בו במשחק של חיפה בקריית אליעזר.

אני זוכר את האצטדיון הענק ואת כל האוהדים ששרו סביבי. כולם רצו שעופר מזרחי יבקיע שער, אבל אני רק השתוקקתי לראות כמה מהלכי כדורגל ארגנטיניים מאחד הפביאנים, או לפחות מראובן עטר, שהיה בעל שער ארוך ומתולתל ואי לכך נתפש אצלי כחצי ארגנטינאי. אם אני לא טועה, זה היה משחק האליפות של חיפה (נגד הפועל פתח תקווה), ועופר מזרחי אכן ענה על ציפיות האוהדים והבקיע שער. באותו משחק נכרתה מבחינתי ברית דמים עם מכבי חיפה.

התפנית

השנים עברו והכדורגל החל לשנות פניו. הפועל ומכבי, כארגונים רחבים, איבדו מכוחם הכלכלי, וכל קבוצה ישראלית שמכבדת את עצמה עברה לידיו של בעל הון מקומי. כתוצאה מכך השחקנים החלו לנדוד מקבוצה לקבוצה, כמו מטבע עובר לסוחר. פתאום גיליתי שחלק מהאלילים שלי ממכבי חיפה משחקים בשורות היריבה העירונית, בעוד שאני נאלצתי למצוא את עצמי מעודד כל מיני שחקנים שנואים, שעברו מקבוצות שנתפשו אצלי אז כבזויות ביותר, כמו מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים.

מבחינתי, כנער שהחל לפתח חוש ביקורתי, זאת היתה ההפרטה בהתגלמותה. אמנם לא הפסקתי להשתמש בשירותי בזק כשנמכרה לחיים סבן או להפקיד כסף בבנק הפועלים שניתן במתנה למשפחת אריסון – אבל בשום פנים ואופן לא התכוונתי להמשיך לתת לתוצאות המשחקים של מכבי חיפה להשפיע לי על מצב הרוח. למעשה, כבר לא ראיתי בה קבוצת כדורגל אלא רק עוד אחד מהעסקים של יעקב שחר, ייבואן וולוו.

מאותו רגע כל היחס שלי לספורט השתנה. כשהתחשק לי לראות משחק טוב הסתפקתי בלהדליק את הטלוויזיה. גם לא הייתי לוקח ללב הפסדים. לפעמים גם שיניתי תוך כדי משחק את ההעדפות שלי, בכפוף למי ששיחק יפה יותר. ללב אני לוקח רק משחקים של נבחרת ישראל וארגנטינה. וכך כל מונדיאל אני מתאכזב מחדש: ישראל נפקדת ואילו ארגנטינה מתחילה כהבטחה הגדולה ואז מפסידה לבולגריה של חריסטו סטויצ'קוב ולרומניה של גיורגי האג'י ומודחת בבושת פנים. כל יתר ענף הכדורגל הפך מבחינתי לעסק אחד גדול, עוד דרך לגלגל כסף ולטשטש את ההמונים. שוק בלי שום היגיון או מוסר, שבו שחקנים יכולים להימכר בעשרות מיליוני דולרים, בזמן שהאוהדים שלהם בקושי גומרים את החודש.

התפנית השנייה

לפני שבועיים יואב ואני נסענו לירושלים כדי לצפות במשחק של הפועל קטמון, לצורך כתבה שנתבקשנו לכתוב לעיתון. קטמון, למי שלא יודע, היא קבוצה שהוקמה על ידי האוהדים, והם גם אלו שמתפקדים כבעלים שלה. משהו שחשתי שם ביושבי כעיתונאי בתוך קהל האוהדים גרם לי לפתח געגוע לימים של פעם, כשעוד הייתי ילד תמים שהעריץ קבוצות ספורט . ליואב התחושה הזאת היתה פחות זרה. בשנתיים האחרונות הוא מלווה את הפועל חולון בכדורסל ברוב המשחקים. למעשה, הוא אף הזכיר זאת בפוסט הראשון (וואו, איזו נוסטלגיה) שכתב ב"לחץ חברתי". השנה הוא אפילו עשה מנוי.

ארבעה ימים לאחר אותו משחק של קטמון, יואב סיפר לי שהוא ועוד כמה חברי ילדות קנו כרטיסים למשחקי הפיינל פור הישראלי. אחרי הרבה מאוד שנים, הפועל חולון היא מועמדת רצינית לאליפות, והוא לא מתכוון להחמיץ את זה בעד שום הון שבעולם (290 שקלים לכרטיס מאחורי הסל). באופן מפתיע, הילד בן השש מחולון התעורר בי מחדש. מסתבר ששנה בתל אביב, שלוש שנים בירושלים, שנה בקדימה ושבע שנים בראשון לציון (כולל צבא, חו"ל ושאר ירקות) – לא מצליחים לטשטש זהות חולונית אורגינל, שקרמה לה עור וגידים במשך יותר משש עשרה שנים. זאת היתה נראית לי הזדמנות לראות קצת כדורסל איכותי, להתגאות בשורשים החולוניים ולחוש קצת חברותא. אז קניתי כרטיס והוצאתי על זה 290 שקל. מאחר שזו נראתה לי החלטה תמוהה לחלוטין, חייבתי את עצמי גם לכתוב על זה פוסט. קבלו התנצלותי.

הבהרה

אגב התנצלות, הנה גם הבהרה. הפוסט הקודם שכתב יואב עורר מספר תגובות שקצת הביעו אכזבה מאיתנו ומכך שזה מטריד אותנו שאתר העוקץ לא מפרגן לנו בנושא חוק ההסדרים ובכלל. רק למען הסר הספק, הפוסט הקודם נכתב כולו בנימה מבודחת. אין לנו שום צורך בקרדיט, ותעיד על זה גם כרמל ויסמן, הלא היא ד"ר בלוג, שאפילו מקדישה לנושא עשר דקות בכל הרצאה שלה על בלוגים פוליטיים, ומנסה באופן תדיר לשכנע אותי מדי פעם לשנות את עמדתי. אבל למעשה, כבר לא ממש אכפת לנו מה תחשבו, העיקר זה שהעוקץ נתנו לנו קישור!!!!!!

לקראת ההבהרה הבאה

ואחרי שסגרנו את העניין עם העוקץ, אנחנו פונים גם ליאהב ולזרובבלה: לא ייתכן שאתם הבלוגרים הכי פופולריים בקרב בני הנוער בישראל וטרם נתתם קישור ללחץ חברתי. האם זה הגיוני? האם לדעתכם הקוראים שלכם לא זכאים ללמוד דבר או שניים על תקציב המדינה או הפרטת בתי הסוהר? אנחנו מוחים, ודורשים שתתנו לנו קישור!