5/2008
קווים לדמותם (ולדמותנו)

יאיר: נו, אז נהניתם ביום העצמאות? או שמרגע שהזיקוק הראשון נורה לאוויר ועד לרגע שבו אבשלום קור הכריז על כלת חידון התנ"ך העולמי החדשה, לא הפסקתם לחשוב כמה זה ביזיון שהמדינה משקיעה מאה מיליון שקל בחגיגות 60 השנה למדינה? לחץ חברתי מגיש לכם פוסט חגיגי עם קווים לדמותם של שישה ישראלים בדיוניים, שסלדו מחגיגות ה-60, ואחריהם עוד איזה ברנש מפוקפק אחד, שדווקא חשב אחרת לגמרי.
אתי היא בת 41. על אף שבהכשרתה היא מורה להיסטוריה ובפועל היא מנהלת של חנות גדולה לבגדים, את רוב זמנה היא מקדישה לפעילות באין ספור עמותות. דני, בנה הצעיר, מכנה אותה בחיוך ה"אמא החברתית שלי" בכל פעם שהיא שוקדת בוקר שלם על הכנת תבשילים לבית התמחוי שבו היה מתנדבת, בעוד שהוא נאלץ להסתפק בארוחת צהריים שמורכבת מאורז מאתמול ומחביתה. בעיקרון היא מאוד בעד חגיגות יום העצמאות, אבל השנה זה נראה לה ממש מקומם: קשה לה להבין איך אפשר להוציא מאה מיליון שקל על זיקוקים והופעות בזמן שיש כל כך הרבה ילדים רעבים ומבוגרים שצריכים תרופות. מבחינתה עדיף שיבטלו את הכל, ויעבירו את הכסף למי שצריך אותו באמת, לנזקקים.
איתן הוא בן 24. אין לו מושג למה מדינת ישראל בכלל צריכה לחגוג את העצמאות שלה, ועוד להוציא על זה 100 מיליון שקל. הוא, מבחינתו, רואה בזה יום אבל. כמה חברים הזמינו אותו לציין את "יום הנכבה", וזה נראה לו הרבה יותר מעניין מאשר לצאת ולהשתכר באיזו מסיבה, או לחלופין לראות את כל המוני ישראל מסתובבים ברחוב וחוגגים את הצלחת המפעל הציוני שלהם, בזמן שמיליוני אנשים חיים בשטחים בדיכוי יומיומי.
בשבוע שעבר הוא ועוד כמה חברים אנרכיסטים פתחו דוכן באוניברסיטה וניסו להחתים סטודנטים על עצומה שקוראת לבטל את חגיגות ה-60 למדינת ישראל ולהשתמש בכסף כדי לשלם פיצויים לפלשתינאים שחייים תחת הכיבוש הישראלי. מבחינתו, הדיכוי של הפלשתינאים לא החל ב-1967, אלא ב-1948 ואולי אף קודם לכן – ברגע שהעם היהודי החליט להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל. הוא רואה בציונות חטא קדמון, ואי לכך מעדיף להגדיר את עצמו אנטי ציוני. ואם ציונות היא פשע, אז למה לשפוך כסף על לחגוג את זה?
יואש הוא בן 36. מגדיר את עצמו כ"איש העולם הגדול". הוא כבר הספיק השנה להיות פעמיים בניו יורק, פעם אחת בברלין וגם לעשות גיחה קצרה לרומניה לצורך פגישת עסקים. הוא מעדיף סושי וסביצ'ה על פני פלאפל, וסקי באלפים על פני טיול בשביל ישראל. "אלמלא תל אביב היתה כזאת עיר עם סטייל אירופי שמלאה במקומות בילוי שפתוחים כל הלילה, כבר מזמן הייתי עוזב את המדינה", הוא אומר תמיד לכל מי שרק רוצה לשמוע.
יום העצמאות תמיד נראה לו המוני מדי, וגם ככה הוא לא מצליח להתחבר לאסקימו לימון ולסרטים על אקסודוס. בשלוש השנים האחרונות הוא בכלל העביר את החג מחוץ לישראל, והשנה כששמע שהולכים להשקיע בחגיגות כל כך הרבה כסף הוא ממש הזדעזע. "מי בכלל צריך את זה", הוא שאל בפליאה את חברו יותם, בעודם יושבים ושותים אספרסו בבית קפה השכונתי, "ההתעסקות בלאומיות ובכל הסמלים הקשורים אליה היא דבר מיותר לגמרי".
אסתר היא בת 54. "אני דווקא מאוד אוהבת את יום העצמאות, אבל לא מבינה למה צריך לשפוך עליו כל כך הרבה מכספי משלם המסים", היא אמרה השבוע לאחד מעמיתיה במשרד עורכי הדין ראובני, נחמני, ליבוביץ' ורובינשטיין, שבו היא שותפה. ואכן, כמדי שנה, גם לרגל חגיגות ה-60 היא אינה מתכוונת להשתתף באף אחד מהאירועים שהמדינה מארגנת. בשנה שעברה כל השותפים במשרד נסעו יחד לצימרים בצפון ועשו שם על האש. היא מתגעגעת בעיקר לבשר האיכותי שפנחס הביא מהקצב השכונתי, שהוא גם למעשה הגיס של אחותו.
לפני שנתיים, היא ובעלה ערכו מסיבה צנועה על הדשא המטופח של הווילה שלהם בהוד השרון, והשנה הם מתכוונים ללכת לאירוע יוקרתי באחד המלונות ששוכנים על רצועת החוף של תל אביב. מבחינתה כל החגיגות האלה שמארגנת המדינה הם בזבוז אחד גדול. פתיחת שמורות הטבע בחינם נראית לה מיותרת כי גם ככה הכל יהיה מפוצץ במטיילים, כל המופעים האור-קוליים נראים לה קיטשיים מדי וגם מסיבת עצמאות בפארק הירקון נראית לה המונית. אם אחד הילדים שלה ירצה ללכת לשם, אין שום סיכוי שהיא תרשה לו.
נדב הוא בן 29. בוגר לימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום הוא עובד באגף התקציבים במשרד האוצר, אבל חולם לעבור בתוך כמה שנים לאחת החברות הגדולות במשק. ההעדפה שלו היא בנק הפועלים, כי לשם עבר הבוס הקודם שלו באוצר, אבל הוא מוכן "להסתפק" גם בתפקידים בכירים אצל נוחי דנקנר או סמי עופר, מאחר שיצא לו קצת לעבוד מולם בכל מיני הפרטות והם עשו עליו רושם של אנשים רציניים. כל עניין חגיגות ה-60 מאוד מעצבן אותו אישית. לדעתו, זה כסף שיכול היה ללכת להורדת מסים ולעידוד השקעות מחו"ל.
בכלל, אין לו מושג למה המדינה צריכה להשקיע בחגיגות, הרי אפשר היה להשיג אין סוף נותני חסות פרטיים, שהיו יכולים לארגן מסיבות מטורפות והופעות של נינט מבלי להוציא שקל מקופת משלם המסים. הוא בעצמו קיבל על כך אישור מאחד מחבריו שעובד כסמנכ"ל שיווק בחברה סלולרית. אם תשאלו אותו, זה הכל קשור לכך שהשרה (הוא מעקם את פניו בבוז רק מעצם המחשבה על התואר) רוחמה אברהם מקורבת לאולמרט.
יוסי הוא בן 36. "שתלך לעזאזל המדינה הזאת עם כל החגיגות שלה", הוא אמר לפני כחודש לאשתו, לאחר שקרא ב"עיתון של המדינה" את פירוט האירועים שמתכננת השרה האחראית על החגיגות, רוחמה אברהם. "אני תורם לה מדי שנה שלושים ימי מילואים בשמירות ליד רמאללה, והיא בתמורה דופקת לי את החיים. מצדי שכל התל אביביים המפונקים יתחילו לטחון קצת שטחים, לי נמאס להיות הפראייר של כולם". יוסי, גם בעיני עצמו, נחשב כפריפרייה. פעם הוא התבייש בכך, היום כבר לא. מבחינתו, המדינה היא זאת שצריכה להתבייש.
הוא גר ביישוב שממוקם רק שעה ועשר דקות נסיעה מתל אביב, אבל מרגיש כאילו מדובר בשתי מדינות נפרדות. באזור שלו יש בתי ספר בינוניים, כבישים דפוקים ובית חולים סוג ג'. כל פעם שאשתו צריכה לעבור את הטיפולים שלה, הוא צריך לסבול שעתיים בפקקים כדי להסיע אותה לבית חולים בתל אביב, למחלקה המיוחדת שתרם העשיר הזה עם היאכטה שאת השם שלו הוא אף פעם לא מצליח לזכור. "עזוב אותך, יוסי, אל תיקח ללב", אשתו תמיד אומרת לו בחיוך, "גם הוא לא זוכר את השם שלך".
יאיר הוא בן 28. כיום הוא עובד כעורך חדשות בעיתון "הארץ". למעשה, יום העצמאות הוא אחד החגים האהובים עליו. גם את מדינת ישראל הוא די אוהב, על אף שיואש, איש העולם הגדול, אף פעם לא מצליח להבין למה. "אני אוהב את השפה, האוכל, האנשים והנופים", יאיר תמיד מנסה להסביר לו, "ואני מניח שזה גם קשור לזה שגדלתי פה ונקשרתי למקום".
איתן, שמעדיף לציין את "יום הנכבה", אוהב להתפרץ לשיחות האלה. להבדיל מיואש, שסתם לא מרגיש מחובר למדינה, אצל איתן זו כבר משנה סדורה. יאיר מצליח להזדהות עם חלק גדול מהביקורת שחברו מעלה על המצב בשטחים, אבל לא מוכן לקבל את המסקנה שהציונות היא פשע. בזמן שיאיר שואף להפוך את מדינת היהודים למוסרית יותר, איתן שולל מלכתחילה את זכותה להתקיים ככזאת.
יוסי מהפריפרייה בעיקר מתעצבן מכך שבעוד חודשיים שוב יקראו לו לעשות מילואים בשטחים, כדי להגן על אנשים כמו איתן, ש"משתינים עליו בקשת". בפעם האחרונה שהם שירתו יחד בשטחים, יאיר ניסה לשכנע את יוסי לא להתייאש מהמדינה, אבל עמוק בלב הוא הבין מאיפה התסכול הזה מגיע.
אסתר דווקא מצליחה להבין למה יאיר אוהב את יום העצמאות, אבל מסתבר שהם נוטים להעביר את החג בצורה שונה לגמרי. יאיר מאמין שהגישה של אסתר נובעת בעיקר מזה שלא חסר לה כסף לשפוך על סעודות יקרות וצימרים בצפון, ואם היתה חיה מהיד לפה, כמו רוב אזרחי ישראל, היא היתה שמחה מאוד שהמדינה תדאג לה לבידור. חוץ מזה, יאיר גם מאוד אוהב את ההמוניות של החג. לדעתו, יש משהו מרענן בלהסתובב מדי פעם ברחובות העיר ולהיתקל בכל העולם ואחותו. "לרגע כל הניכור נעלם", הוא חושב על הרחובות העמוסים ערב יום העצמאות, "נוצרת תחושה של שותפות, של קולקטיב".
עם אתי ליאיר הכי קשה. מצד אחד הוא מודע לכך שכוונותיה טובות, אך הוא חושב שהיא לא ממש מבינה את המציאות סביבה. הוויכוח ביניהם התחיל סביב הפעילות שלה בבתי התמחוי, שלדעת יאיר רק מנציחים את העוני ומשפילים את העניים, ובסופו של דבר גם משמשים בסיס נוח לפירוק מדינת הרווחה. עם זאת, הוויכוח ניטש מחדש גם לאחר שאתי חתמה על העצומה שקוראת לבטל את חגיגות ה-60, ולהעביר את הכסף לנזקקים. מבחינת יאיר, כשמדינה חוגגת את עצמאותה נוצרת תחושת קולקטיביות שמהווה בסיס למדינת רווחה, וזאת גם הזדמנות טובה להשקיע בחיי הפנאי של האזרחים.
חוץ מזה, יאיר גם חושב שזה די מגוחך שמתוך תקציב המדינה שעומד על כשלוש מאות מיליארד שקל בשנה, נוטים להידבק דווקא למשהו כל כך סמלי וחסר ערך כמו מאה מיליון שקלים, שסוף סוף הולכים לרווחתם של כלל האזרחים. "שלא תשלי את עצמך שהכסף הזה היה מגיע איכשהו לשיפור שירותי הבריאות של הנזקקים או להעלאת שכרם", מסביר לה יאיר, "את מוזמנת לקרוא את פרויקט איפה הכסף, ואז תביני שגם ככה יש מספיק משאבים בשביל כל אותם צרכים אחרים, אבל לאוצר יש אידאולוגיה מסוימת וגם הרבה כוח, והוא יעשה הכל כדי שהמיליארדים הללו לא יושקעו בשירותים לאזרחים ובהגדלת תקציב המדינה". נדב ממשרד האוצר עומד בצד ומחייך. הוא יודע שיאיר צודק.
|