לפני כשנה סיפרה כאן ש', מורה צעירה, מחנכת ומרכזת מגמת אמנות בתיכון מצליח במרכז הארץ, על מאבק ההישרדות שלה בנבכי מערכת החינוך. מלותיה על השכר הזעום, אורח החיים הבלתי אפשרי, והיחס הבעייתי מצד המערכת עוררו הדים רבים ברשת, פורסמו בעיתונות ואף הגיעו אל שולחנה של שרת החינוך. היום, תשושה ומיואשת, היא נפרדת מבית הספר שלה ומתלמידה אהובה אחת, ומסכמת שנתיים במערכת החינוך הישראלית. הציון: נכשל. לכולנו.

זהו, שלום לתמימות. אני עוזבת את ההוראה ואת משרד החינוך (לפחות במשרה מלאה), וכנראה שזהו מכתב הפרידה שלי. מכתבי פרידה הם תמיד דבר נוסטלגי, וכשכותבים אותם יש נטייה להאדרה של המקום או של האדם שעוזבים. במכתבי פרידה כמעט אף פעם אין כעס, בוז או ספק. המכתב הזה יהיה שונה, אבל נתחיל מההתחלה.

הבוקר, אחרי שנתיים שבהן עבדתי כמורה ומחנכת בתיכון, הודעתי לתלמידיי שבשנה הבאה לא אלמד אותם. בתגובה קיבלתי מכתב מופלא מתלמידה שלי - תלמידה מדהימה ומיוחדת, שלצורך העניין נקרא לה י'. היא כתבה לי שמשרד החינוך נכשל בגדול ושעכשיו, כשאני עוזבת את ההוראה, הוא צריך להוריד את דגלו לחצי התורן. משפטים כאלה גורמים לי להרהר שוב בהחלטה שלי להפסיק להיות מורה. משפטים כאלה הם בדיוק ההוכחה שגם אני מפסידה משהו מהפרידה הזאת.

למעשה, מערכת החינוך איכזבה אותי כמעט בכל רמה אפשרית. אמנם ידעתי בדיוק לאן אני נכנסת, אבל עדיין, כל שביב תקווה שהיה לי נעלם. תקוות מסוגים שונים, אידאולוגיות, פוליטיות, כלכליות, חברתיות, אמנותיות והרשימה נמשכת. אבל לצערי, ממערכת לא באמת נפרדים. מערכת היא דבר רשמי ומנוכר, ופרידה מתקיימת בין בני אדם. ולכן הפוסט הזה יהיה מכתב פרידה מ-י' התלמידה האהובה שלי.

"נלחמת במערכת הדפוקה הזו (הרחבה והצרה כאחד) עם השיניים, אבל גם נתת לה את כל הלב והרגש שאפשר”, היא כתבה לי, "נתת את כולך - וזה הרבה יותר מכל מה שנותנים מצעים פוליטיים ואידאולוגיות עקרות של כל מיני שכלתניים מעצבנים. את צריכה להיות גאה בעצמך מאוד. זה לגמרי מבאס שהמדינה שלנו ברובה היא כלוב קופים רפי שכל, שממוטטים כל סיכוי שתהיה פה אי פעם חברה נורמטיבית - אבל זה לא משהו שאפשר לשנות ביום, אלא רק אולי במפעל חיים. על כן, אני לא חושבת שאת מוותרת על האידאולוגיה שלך, היא עוד תתבטא בכל כך הרבה אופנים אחרים, בין אם באמנות ובין אם בסיטואציות ובדרכים אחרות - הנראות של השינוי הגדול תתחולל בפרספקטיבה הגדולה של זמן, ולא עכשיו. וגם כדי לחולל שינויים, צריכים להתקיים ולהתפרנס בכבוד, אחרת הייאוש הקפיטליסטי רודף, והסיכויים קטנים".

אני קוראת את דבריה של י' שוב, ונדמה לי, אפילו לרגע, שכן שיניתי משהו, שכן השפעתי על מישהו. והרי שינויים מתחילים בקטן ורק אז מתעצמים, ולכן אולי עוד יש תקווה. אבל עכשיו אני עצובה ונבוכה, כמו אבא שצריך לספר לבן שלו שהוא לא באמת הכי חזק בעולם, שהוא לא באמת יודע הכל על העולם. כרגע אני מודה בפני י' ובפני עצמי שאמנם נלחמתי בשיניים במערכת, גם אידאולוגית וגם כדי לשרוד כלכלית, אבל לא רק משרד החינוך נכשל - גם אני נכשלתי. משרד החינוך אולי הפסיד אותי אבל אני הפסדתי בקרב (אם כי אולי לא במלחמה) על שינוי התודעה ועיצוב המציאות בתחום החינוך.

מה באמת שבר אותי? עצוב לי להגיד שהדבר שניפץ את שאריות התקווה שעוד נותרו בי היה תוצאותיה של שביתת המורים הארוכה השנה.

כמורה לאמנות וכאדם רגיש ככלל, ההתמודדות בבית הספר ובמערכת החינוך היתה קשה עבורי מתחילת הדרך. לרגע עוד היה נראה שההסכם שעמד להתגבש לקראת סוף השביתה יעזור ולו בקצת להתמודד עם הקושי העצום של מערכת חינוך מנוונת ושוחקת.

בזמן השביתה, הפוסט הקודם שכתבתי כאן התפרסם גם בעיתון "גלובס” ובאתר האינטרנט שלו. עברתי אז ימים קשים. מצבי הכלכלי היה רע, ועברתי חשבון נפש עמוק. בתגובות שהשאירו לי באתר קראתי בין היתר כל מיני עורכי דין וקוראי גלובס אחרים, שכתבו שמורים יודעים רק להתלונן, ושכל מה שהם עושים זה להיות שמרטף בכיתה וכו'. התגובות ייאשו אותי יותר. זה הבהיר לי שהבעיה אינה טמונה רק בחוסר הבנה של משרד האוצר, אלא מושרשת עמוק יותר באופן שבו אנשים בישראל תופסים את חשיבות החינוך ואת המקצוע שבחרתי.

חזרתי משביתה ארוכה ומתוקשרת, התלמידים הסתכלו לי בעיניים ואני להם, וכולנו ידענו את האמת: השביתה נכשלה, אנחנו נכשלנו כחברה, המדינה הציבה את החינוך שוב במקום האחרון. אם עד השביתה מורים בבית הספר שלי היו תורמים את זמנם מעל ומעבר, הרי שמאז ההסכם, כשמשרד האוצר התחיל להתחשבן עם המורים על החזרת שעות השביתה וניסה ללמד אותנו לקח לא לשבות יותר, כולנו הבנו שאנחנו הפראיירים של המדינה.

מאותו רגע, אף מורה לא רצה להישאר שעות נוספות מעבר לשעות ההחזרה. אתם חושבים שהכסף על השביתה חזר? שהסכם השכר "אופק חדש" של הסתדרות המורים השפיע? מערכת החינוך העל יסודית נשארה אבודה - והפעם ללא תקווה באופק.

ועכשיו, כשאני עומדת מול תלמידה כמו י', אין לי לאן לברוח. אני עזרתי (אם כי זה היה שם גם לפני) לפתח חוש ביקורתי כלפי המציאות, וכעת אני נושאת בתוצאות. האם אפשר לתמוך במערכת שלא תומכת בך? נשארתי ללא אמון במערכת החינוך, ללא שכר הולם, ובעיקר ללא תקווה במקצוע. לאחר שנתיים שבהן הקמתי את מגמת האמנות, עבדתי כרכזת המקצוע בבית הספר, לימדתי שיעורים עיוניים ומעשיים והייתי מחנכת של כיתה – לא יכולתי להמשיך.

אני, ש', נכנסתי לדיכאון מוחלט מעבודתי. מה שארבעים שנה במערכת החינוך עשו למורה רגיל אצלי נדחס לשנתיים. ולמה? כי לא היתה לי תשוקה? כי לא היתה אידאולוגיה? לא היתה מוטיבציה? הכל עניין של כסף? התשובה היא לא, אבל הרוב זה עניין של כסף. אם אני צריכה להתפרנס מכמה עבודות במקביל - אין לי טעם או יכולת להשקיע בעבודתי העיקרית. אם אינני משקיעה, אין לי תחושה של סיפוק או מימוש עצמי. ובהתחשב בגובה השכר של מורה מתחילה, תחושת הסיפוק היא הגמול העיקרי שאמור להיות במקצוע, והיא מה שאמור להעניק את הכוח להמשיך.

אז איך הכל נגמר? בסוף קיבלתי הצעה מפתה יותר בעולם האמנות. האם יש שם יותר כסף? לא בהכרח. אבל נשמה ותקווה עדיין יש. לצערי, לכסף הגדול של ההיי-טק לא הגעתי בינתיים.

אז ניפרד.

י' תלמידה יקרה ונדירה שלי, אני מאחלת לך להמשיך לראות את העולם בבהירות ובחכמה הייחודית שלך, אבל שגם תשכילי תמיד למצוא תקווה ואמונה במעשייך. חשוב לי שתדעי, שלעזוב אותך ואת שאר התלמידים זה צעד קשה ביותר עבורי. אני עוזבת אתכם בידיעה ששיעורי האמנות היו אי של שפיות בים של תוהו ובוהו חינוכי וריגשי. כולי תקווה שעוד יבוא יום, שבו גם אני וגם את וחברייך נצליח יחד להשפיע על המציאות ולגרום ל"מערכות" סביבנו להיראות אחרת. להתראות.

ש'