יאיר: מזל טוב לקובי הבר. הבר, למי שלא עקב אחרי כל הפוסטים שכתבנו על משרד האוצר, עמד בראש אגף התקציבים בארבע השנים האחרונות, ופרש מתפקידו לפני כחצי שנה. במסגרת תפקידו הוא היה אחראי לקבוע את האופן שבו המשאבים של החברה הישראלית יחולקו, וגם היה לו חלק משמעותי בהפרטת המשק: במישרין – על ידי חוק ההסדרים (והרחבנו על זה כאן), ובעקיפין – על ידי צמצום תקציב המדינה (והרחבנו על זה כאן).

למה מזל טוב? כי לפני כשבוע קראתי שהבר קיבל תפקיד חדש. בינואר 2009, לאחר שתסתיים שנת הצינון שלו משירות מדינה, הוא ימונה לראש החטיבה לכספים וכלכלה בבנק לאומי. הבר נחשב לאחד מראשי אגף התקציבים הטובים ביותר שהיו אי פעם, טוען מוטי בסוק, כתב דה מרקר. ואם כך, הרי שזה לא מפתיע כלל ש"בבנק לאומי צופים להבר עתיד מזהיר והשתלבות בצמרת הגבוהה ביותר של הבנק תוך מספר שנים קטן".

הבר אינו בכיר האוצר הראשון שמשתלב בצמרת עולם הבנקאות הישראלי. שי טלמון סיים את תפקידו כחשב הכללי ומונה להיות המשנה למנכ"ל בנק הפועלים. אלי יונס, גם הוא החשב הכללי לשעבר, כיהן כמנכ"ל בנק הפועלים וכיום כמנכ"ל בנק מזרחי.

שחיתות זה לא – לפחות ברוב המקרים – אבל זה גם יכול ללמד אותנו רבות על החברה שב

ה אנו חיים: אנשים שקיבלו את הסמכות להיות אחראים על חלוקת המשאבים הציבוריים באופן שאמור להיטיב עם כולם, מעדיפים ללכת לחברות שעושות דבר דומה, אך מתבססות על עקרונות שונים לחלוטין – קודים של צדק חלוקתי (לכאורה) מוחלפים בהינף יד באינטרסים מסחריים.

כביכול קשה להאשים אותם: כיצד עובד מדינה אמור לוותר על שכר עתק אצל הטייקונים לטובת המשכורת הצנועה יחסית של המגזר הציבורי? אבל אי אפשר לבחון את הדברים רק דרך הזווית האישית. מדובר בסוגיה חברתית. הכלכלה היא זו שקובעת את כללי המשחק, וכיוון הזרם הוא ברור: האנשים הטובים נוטשים את השירות הציבורי ועוברים לחברות הגדולות, שם נמצא הכסף הגדול. אם תרצו, עוד מרכיב בהפרטה הזוחלת של החברה הישראלית.

קצר בתקשורת

את כיוון הזרם שמתווה הכלכלה ניתן לראות גם בעולם התקשורת. אם בטבע לחומרים יש נטייה לזרום מלחץ גבוה ללחץ נמוך, הרי שבתקשורת לעיתונאים יש נטייה לזרום למקצוע הדוברות. לרוב זה קורה בגיל 33 וחודשיים, כשהילד השני כבר נולד ונמאס לעבוד סביב השעון – משבע בבוקר ועד שתיים עשרה וחצי בלילה – ולקבל שכר שגבוה רק בקצת מהממוצע במשק (שרוב אלו שמקבלים אותו עובדים תמורתו מחצית מהזמן). הטאלנטים (שמשתכרים הון תועפות) והאידיאליסטים נשארים, הרוב נושרים בדרך ומוחלפים בצעירים שאפתניים. כמה מהצעירים האלה הם אידיאליסטים, אך רובם רוצים להיות טאלנטים כמה שיותר מהר ומוכנים להתפשר על שכר בינוני-נמוך, עד ליום שבו ילכו אחרי הכסף הגדול למקום אחר.

אז כנראה שזה גם הזמן לומר מזל טוב ליעל ולצר ולאבירם זינו. ולצר, שהיתה כתבת המדיה של דה-מרקר בשנה האחרונה, מונתה להיות דוברת חברת הכבלים הוט, שאותה סיקרה במסגרת תפקידה. זינו, שכיהן בשנתיים האחרונות ככתב המשפטי של ווינט, יהיה הדובר של מפלגת "צדק חברתי", שהקים איש העסקים ארקדי גאידמק, גם הוא בתחום סיקורו עד לא מזמן.

לדעתי, אין טעם להתעסק כאן בזווית האישית. רוב העיתונאים האחרים (אני לא) היו מקבלים החלטות דומות. מעניין יותר לשאול איך הזרימה הזאת משפיעה על מקצוע העיתונות, והאם יש דרך אחרת.

כשחלק גדול מהדוברים הם עיתונאים לשעבר וחלק גדול מהעיתונאים הם חסרי ניסיון במקצועם, זרימת המידע מגורמים מסחריים אל עבר דפי העיתון הופכת לפשוטה יותר. כעיתונאי אני מקבל מדי שבוע עשרות הודעות לתקשורת, שרובן מנוסחות בשפה עיתונאית ובנויות ככתבה לכל דבר. צריך רק לגזור ולהדביק. כדי לא להביך עמיתים למקצוע, אני נמנע מלתת לכם קישורים לידיעות שכל הבדל בינן לבין הודעות יחצ"ניות שקיבלתי למייל הוא מקרי לחלוטין. אבל האמינו לי, זה קורה לא מעט.

בנוסף, האופציה להפוך להיות דובר של חברה בתחום הסיקור של עיתונאי, משפיעה על אופן העבודה שלו, לפחות בתת מודע. או בניסוח שונה: כתבים ביקורתיים מדי לא יגיעו לרוב לתפקידי דוברות. בטח שלא דוברים של אחת מהחברות שהם תקפו דרך קבע.

אז איך אפשר לשנות את כיוון הזרימה? קודם כל לדאוג לשיפור תנאי ההעסקה של העיתונאים, אך גם לפעול לחיזוק המימד הערכי והאתי של המקצוע. לא ארחיב על זה עכשיו, יש לי תחושה שבתקופה הקרובה נכתוב על זה הרבה.

דניאל בגוב האריות

והנה עוד דוגמה למעבר: עיתונאי "הארץ" דניאל בן סימון הודיע כי החליט להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה לבחירות הבאות. כסף לא היה אחת הסיבות למעבר, במקרה הזה. בכל אופן, מהלך מסקרן. אם הוא לא ייבחר ב-15 המקומות הראשונים הוא יצנח לסביבות המקום השלושים בגלל השריונים למחוזות, כמו אריה עמית בפריימריז הקודמים. חושבים שיש לו סיכוי להתברג במקום ריאלי? מה דעתכם על המהלך?

(ויואב עם כמה מבזקים קטנים לסיום: 1. אמנם לא חגגנו, ואפילו לא ציינו את זה עד עכשיו, אבל לפני בערך שלושה שבועות היה יום הולדת ללחץ חברתי. אנחנו בני שנתיים. מזל טוב! 2. בימים הקרובים, בעקבות ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות האחרונות, נעלה כאן פרויקט חדש ויוקרתי. שווה להישאר באזור 3. ביצענו את העדכון הדו-חודשי של "שיר השבוע". והפעם: הגבעטרון יוצאים שוב אל הדרך).