כמו רוב הפוסטים שכתבנו לאחרונה, גם את זה נפתח בסוג של התנצלות: אנחנו עסוקים עד צוואר במיליון ואחד דברים. רוצים לכתוב, אבל תמיד ברגע האמת נרדמים מול המקלדת. הפעם, להבדיל מהפוסטים הקודמים, גם נוכל להתחיל לגלות במה התעסקנו ברוב הזמן הזה (מלבד העבודה היומיומית בדסק החדשות של הארץ).

הבוקר, אחרי חודשים של עבודה מאומצת, השקנו יחד עם עוד כמה עמיתים למקצוע את החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים. במסגרת החטיבה הצעירה נפעל לצרף כמה שיותר עיתונאים לאגודת העיתונאים, נשקיע בהגנה על תנאי השכר ושיפורם, וגם נקים בית מדרש לעיתונאים, שיעסוק בהרחבת הידע בסוגיות של כלכלה, חברה, מגדר וזהות (וכמובן עוד כל מיני דברים, שכרגע קצרה היריעה מלהרחיב עליהם). "אנחנו מאמינים שהשילוב בין הגנה על זכויותינו כעובדים וכיוצרים, שיפור הבסיס הערכי וההשכלתי שלנו וחיזוק הקשרים החברתיים בינינו - יביאו לשיפור במקצוע, במעמדו וגם באופן שבו הוא נתפש בציבור" – כך צוטטנו הבוקר באתר התקשורת העין השביעית. מאחר שרוב קוראי לחץ חברתי אינם עיתונאים, נתקשה קצת להסביר במשפט אחד עד כמה המהלך הזה דרמטי מבחינתנו. אז מאיפה נתחיל? כנראה שמההתחלה, או למעשה מלפני בערך שלוש שנים.

מעבר להרי האופל

השנה היתה 2005, ושנינו עבדנו כעורכים בדסק החדשות של מעריב. את חלק גדול מהעורכים בהארץ הכרנו כי עבדנו שם קודם. בידיעות אחרונות לא הכרנו איש. למעשה, הדסק שלהם נתפש אצלנו כמקום שנמצא מעבר להרי האופל. היינו איתם בסוג של תחרות מתמדת, אבל מעולם לא באמת היו להם פנים. חשבנו לעצמנו שזה יכול להיות נחמד לייצר סדרת אירועים שיפגישו בין עורכי החדשות משלושת העיתונים הגדולים. האמנו שרק דברים טובים יכולים לצאת מזה. התחלנו לרחרח אצל אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים מידיעות, אבל בסוף איכשהו הכל התמסמס והרעיון נשכח.

כעבור שנתיים כבר עבדנו שנינו שוב בהארץ. ההנהלה הודיעה לעובדים באותם ימים, שמעכשיו מתחילים להעביר כרטיס נוכחות בתחילת כל משמרת ובסופה. חלק גדול מהעיתונאים התמרמרו מהצעד החד צדדי, וחשבו כיצד ניתן לעצור אותו. מהר מאוד הבנו שאת הגזירה הזאת לא נוכל לעצור, ולמעשה אם נמשיך לחשוב כל אחד על עצמו - לא נוכל לעצור שום גזירה. ולכן החלטנו להתאגד ולהקים ועד.

בהתחלה פנינו להסתדרות, אבל נתקלנו שם בקשיים. “אתם צריכים ללכת לאגודת העיתונאים", אמר לנו אז עיתונאי ותיק, “מעבר לזה שהיא גילדה מקצועית, היא גם משמשת ארגון יציג לכל מי שעובד במקצוע". אז החלטנו לפנות לאגודה.

בית סוקולוב, משכנה של האגודה, היה עד אז עבורנו סתם מבנה שעוברים על פניו בדרך ממגדלי עזריאלי לדיזנגוף סנטר. מדי פעם אפשר היה לראות בבית הקפה שמחוץ לאגודה את דידי מנוסי משחק שחמט עם קולגה מפעם, או את דניאל בן סימון מספר לחברים סיפורי מעשיות. אבל כשהתחלנו בתהליך הקמת הוועד, המקום הפך בשבילנו למפקדה של ממש.

שם נפגשנו בשנה האחרונה, מדי יום שישי בצהריים, לפגישת ועד מסורתית. שם כינסנו את עיתונאי הארץ והכרזנו על הקמתו של הוועד. שם גם החליטו העובדים לתת מנדט לנציגיהם להכריז על סכסוך עבודה במידה שמו"ל הארץ עמוס שוקן לא יכיר בזכותם של עיתונאיו להתאגד. האגודה הפכה לחלק משמעותי בחיים של עיתונאי הארץ (אף על פי שחלקם לא תמיד מודעים לזה). הגענו למסקנה שחשוב שהיא תהיה חלק משמעותי גם בחייהם של עיתונאים מכלי תקשורת אחרים.

מעבר להרי אדום

לפני קצת יותר מחצי שנה, האגודה אירגנה באילת את כנס העיתונאים הארצי (אחד מאיתנו השתתף, השני היה במילואים). "חבל מאוד שבקושי הגיעו לכנס עיתונאים צעירים", אמר לנו מנכ"ל האגודה, יוסי בר מוחא, באחת מהפגישות האקראיות שלנו בבית סוקולוב, "אני רוצה שלכנס הבא תעשו מאמץ להביא את כל החברים שלכם". הסברנו לו שחבר'ה צעירים (שרובם משתכרים קצת יותר משכר המינימום) לא תמיד מרשים לעצמם להעביר סוף שבוע באילת (על אף שהיה סבסוד לחברי אגודה, והמחיר באמת היה זול יחסית), אבל עוד יותר מזה – הם כלל לא רואים באגודת העיתונאים משהו שרלוונטי לחיים שלהם.

"אם אתה רוצה שעיתונאים צעירים יבואו לאגודה, צריך להתחיל לחשוב איך עונים על הצרכים שלהם", אמרנו לו, “חלקם הגדול משתכרים לא הרבה יותר משכר המינימום, ורובם כנראה כבר לא יישארו במקצוע בעוד כמה שנים. הגילדה שנוצרה פה לא קורצת להם”. הצענו לו לקחת על זה אחריות. “תוך פחות משנה נמלא את בית סוקולוב במאות עיתונאים צעירים", הבטיח לו אחד מאיתנו ביהירות האופיינית לו. לפחות למראית עין בר מוחא לא התרשם יתר על המידה מההצהרות. “אתם תקימו חטיבה צעירה באגודה, ואני אתן לכם את כל הגיבוי הארגוני והכלכלי שתצטרכו", הוא הבטיח.

אז איך מתחילים לארגן מאות עיתונאים צעירים, מעשרות כלי תקשורת – כל אחד ממדיום שונה, עם שכר שונה, מאזורים שונים בישראל ועם גישה שונה למקצוע? עושים את זה לאט ובזהירות. החלטנו לגבש צוות היגוי – קבוצה של עיתונאים צעירים, מוכשרים וערכיים, כדי שיחד נוביל את המהלך. למעשה, זה היה נראה ממש כמו קטע פתיחה טיפוסי של "משימה בלתי אפשרית" (או כל סרט אחר מהז'אנר), שבו "המוח" אוסף את מיטב האנשים מכל מיני מקומות מוזרים. חביתה עם חומוס בבית של לינוי בר גפן, מגישת תוכניות אקטואליה בקשת וברדיו 99FM. אלון גולדשטיין, ראש דסק ב"ידיעות אחרונות", חוזר להודעה שלנו בזמן שהיינו בטיול אופניים בפארק הירקון. את שיחת השכנוע עם אסף ליברמן, עורך תוכניות בגלי צה"ל, מקיים אחד מאיתנו בחסות מוזיקה רועשת של פאב תל אביבי, במסיבת הפרידה מחברה משותפת שטסה לחו"ל. אורי סבח, עורך באתר של כלכליסט, מוכר לנו היטב מ"המשימה" הקודמת. הוא היה נציג האינטרנט בוועד עיתונאי הארץ. וכך הלאה והלאה. ואז חבר מביא חבר, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו חלק מצוות היגוי איכותי, שמורכב מנציגים של רוב כלי התקשורת.

מסיבת עיתונאים

אם עד לאותה נקודה היו לנו מדי שבוע שעתיים פנויות להתענג על צהרי יום שישי, בין הפגישה הקבועה של ועד הארץ לבין משחק הכדורגל השבועי, אז מרגע שהוקם צוות ההיגוי של החטיבה הצעירה, כמעט כל ימי שישי שלנו הורכבו מסדרת פגישות גב-אל-גב מהבוקר עד אחר הצהריים.

כבר במפגש הראשון של הצוות היתה באוויר תחושה מרעננת ואופטימית. עשרה עיתונאים מכמה כלי תקשורת שונים מתכנסים סביב שולחן אחד, אוכלים בייגלה, מספרים על התחושות שלהם והחששות שלהם על עתיד המקצוע, מעלים הצעות וזורקים רעיונות, והכי חשוב, מחליטים לשלב כוחות ולנסות לשנות משהו ביחד. בפגישה השנייה כבר גיבשנו את מתווה הפעולה: פרסום קול קורא, הכרזה רשמית על המהלך בכנס יסוד באגודת העיתונאים, ומסיבה גדולה וחופשית לכל ציבור העיתונאים בארץ (נו, זה מתבקש: מסיבת עיתונאים).

לא כל מי שפנינו אליו הסכים לקחת חלק בצוות ההיגוי, אבל אפשר בהחלט לומר שההיענות למהלך בקרב העיתונאים היתה כמעט מוחלטת (גם כי פנינו בעיקר לאנשים טובים ורציניים). כמעט כולם הביעו תמיכה נלהבת ברעיון וחיזקו את ידינו, מעטים הגיבו בציניות או באדישות. אחת התשובות הנפוצות ביותר היתה: “לא ברור איך זה לא קרה עד עכשיו" (ועל זה כבר אפשר לכתוב עוד עשרות פוסטים).

התגובה של ציבור העיתונאים לא הותירה בנו מקום לספק: זה היה הדבר הנכון לעשות, וזה היה התזמון הנכון לעשות אותו. אז המשכנו לפעול: אחד העיתונאים לקח על עצמו לפתוח בלוג כדי לתקשר עם כל העמיתים שלנו ברחבי הארץ. אחד ריכז אימיילים של כל העיתונאים מכל המערכות כדי לשלוח אליהם את הקול קורא בבוא העת. כמה אנשים החלו לארגן את כנס היסוד, ואחרים את המסיבה. היום בבוקר התפרסמו ידיעות על ההתארגנות בכל אתרי התקשורת והברנז'ה, אחר הצהריים נשלח את הקול קורא לכלל העיתונאים בישראל.

הנה קישור לבלוג של ההתארגנות

hativa.blogli.co.il/

והנה קישורים לידיעות:

העין השביעית

וואלה

אייס

נרג'

והבלוג ולווט אנדרגראונד

אחלו לנו בהצלחה.