יואב: בלילה האחרון כמעט שלא ישנתי. גם יאיר מדווח שהוא לא הצליח לנמנם יותר משלוש-ארבע שעות. שנינו הסתובבנו היום תשושים וטרוטי עיניים, לאחר שעד השעות הקטנות של הלילה שקדנו, איש איש בביתו, על הדברים שנאמר הבוקר בכנס היסוד של החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים.

היום הגיע המבחן הראשון של מהלך התאגדות העיתונאים, שסיפרנו לכם עליו בפוסט הקודם. לכנס היסוד הזה הזמנו את כל העיתונאים שהצלחנו להגיע אליהם. ביחד עם שאר החברים בצוות ההיגוי של המהלך, שלחנו לכל העיתונאים אימיילים עם הזמנות, פתחנו קבוצה בפייסבוק, חיפשנו מספרי טלפונים של מקומונים בדפי זהב, ודיברנו עם האנשים במערכות שלנו. ולמרות כל זה, לא באמת יכולנו לדעת למה לצפות. לא יכולנו להעריך כמה אנשים עומדים לבוא - חמישה, חמישים או חמש מאות.

ההימור השכיח והאופטימי בינינו היה שיבואו מאתיים איש (אם כי אשת מעריב וחברה בצוות ההיגוי, שני רוזנס, אמרה בראיון לנרג' שהיא מצפה ל-300 עיתונאים). בסופו של היום, הכנס הוכתר כהצלחה כבירה. לפחות  350עיתונאים מילאו את האולם בבית סוקולוב, וכ-150 מתוכם מלאו טפסי הצטרפו לאגודת העיתונאים.

הכל הלך מעולה. צוות צילום של ערוץ 1 תיעד את האירוע, אתרי הברנז'ה העלו ידיעות מפורטות עם הנאומים של מגישת עובדה אילנה דיין ועורך מעריב דורון גלעזר (בתמונה התחתונה), וכולם היו מרוצים ונרגשים מאוד. אחת העיתונאיות שישבה בקהל אמרה לי בסוף הכנס, שההצלחה הגדולה התבטאה בכך שהאירוע הצליח לנקז את הציניות ואת הייאוש ממאות העיתונאים שהשתתפו בו. כולם התרגשו, כולם הבינו שהיה יום היסטורי למדי, שיכול להיות תחילתו של שינוי משמעותי מאוד בעיתונות ובחברה.

 

אבל מה - בגלל שלכולם היו המון דברים חשובים לומר, וכל הנואמים האריכו מאוד בדברים (הרבה מעבר לחמש הדקות שהקצנו להם), לא היה לי זמן להשמיע את הדברים שכתבתי בלילה על הוועד בהארץ. אז במקום להשליך אותו לפח, החלטתי לנאום בפניכם, קוראי לחץ חברתי הנאמנים שמלווים אותנו כבר תקופה ארוכה כל כך (בזמן-בלוגים). הנה מה שעמדתי לומר על ועד העיתונאים של הארץ בכנס היסוד של החטיבה הצעירה.

באים בטוב - הנאום המלא

 יאיר ביקש ממני לדבר על הוועד שהעיתונאים בהארץ הקימו לפני שנה וכמה חודשים, כי אנחנו כן חושבים שמה שהצלחנו לבנות, ומה שאנחנו עדיין בונים בהארץ, הוא מודל שונה, ייחודי וטוב שאפשר ללמוד ממנו ואפשר להסיק ממנו מסקנות במהלך לשיפור תנאי העבודה של העיתונאים.

לפני כמה ימים שאל אותי עיתונאי איך שזה שמכל כלי התקשורת, דווקא בהארץ קם ועד. התשובה הראשונה שעניתי לו היתה המרמור שהרגישו העובדים לאחר שההנהלה החליטה בצורה מאוד חד צדדית, ובלי הודעה מוקדמת, להתקין שעון נוכחות - והורתה לעורכים בכל חלקי העיתון להחתים כרטיס בכניסה וביציאה מהעבודה. אבל העיתונאי שדיבר איתי התעקש. הרי בכל כלי תקשורת כמעט, בכל כמה זמן, יש פגיעה בתנאי העיתונאים. ותמיד יש מרמור, כך שזה לא יכול להיות הגורם הייחודי.

נדמה לי, שהסיבה שבגללה הוקם ועד דווקא בהארץ היא שאנחנו אוהבים את מקום העבודה שלנו. מה שייחד אותנו אז, לדעתי, הוא שלא רצינו לוותר עליו. שוק התקשורת אולי גדל מיום ליום, ולאנשים מהארץ לא אמורה להיות בעיה למצוא עבודות במקום אחר, אבל אנחנו לא רצינו לוותר על הארץ. העיתון שאנחנו כתבנו, ואנחנו ערכנו מדי יום או מדי לילה, שאת רוב שעות הערות שלנו בשנים האחרונות השקענו בו, שהיה שונה וייחודי, לא רצינו שיהפוך למקום שלא נוכל לעבוד בו בכבוד. אנחנו רצינו להישאר, ולכן הקמנו את הוועד.

שמעתי מישהו אומר פעם, בהקשר של הטרנד החדש של הקמת הוועדים בכל הענפים במשק הישראלי, שיש משהו עצוב בכך שהאנשים האלה - המאבטחים, המלצרים, העובדים בקסטרו, שמתאגדים עכשיו - בעצם ממציאים את הגלגל מחדש. שבמדינה שלנו, שבה כבר קיימת הסתדרות עובדים גדולה, ושבה היו ועדיין יש כמה וכמה ועדי עובדים חזקים, הצעירים שמתאגדים כיום בעצם ממציאים משהו חדש. מתחילים מאפס.

 לדעתי, ואני אומר את זה מניסיוני בתהליך ההתאגדות הממושך בהארץ, יש בזה גם משהו טוב.

יש יתרונות לבריאה הזאת של משהו חדש ועדכני שמתאים לתקופה הנוכחית, למבנה החברתי שלנו ולאנשים שאנחנו. החברה שלנו השתנתה בשנים האחרונות בצורה קיצונית, לטוב ולרע, ולכן גם הרעיונות והתפישות שהיו לנו לגבי ועדים נהפכו לפחות רלוונטיים - וזה נכון גם מצד ההנהלה וגם מצד כמה מהעובדים. בתהליך הקמת הוועד גם אנחנו וגם הנהלת העיתון היינו צריכים להתגבר על דוגמות ודעות קדומות, שקבעו לנו ולהם מראש איך ועד אמור לכאורה להיראות, מה הוא אמור לעשות, במה הוא אמור להתערב, וכמה הוא אמור לאיים על המנהלים: ועד צריך לקבוע שכר אחיד בהסכם קיבוצי, ועד צריך לצאת לסכסוכי עבודה ולמאבקים תכופים, ועד צריך לקבוע איך מנהלים את העיתון ומה צריכה להיות מדיניות העריכה שלו.

השקענו עשרות פגישות בינינו, חברי הוועד בהארץ, ומאות שעות של דיונים, כדי לנסות להתגבר על הדוגמות האלה, ולגבש את הדרך הנכונה למקרה שלנו - הדרך שבה נוכל לייצג את העיתונאים, להגיע להישגים, ולשפר את מצבם, והכל בתיאום ובשיתוף פעולה עם ההנהלה, ומבלי לשבור את הכלים. גיבשנו ועד חדש, ברוח התקופה אפשר לקרוא לו ועד 2.0.

 הראנו להנהלת העיתון שהשאיפה שלנו היא לפעול בהסכמה ובשיתוף פעולה, שאנחנו באים בטוב. הבהרנו שאנחנו לא מתיימרים לנסות לפגוע בחופש הניהולי של המו"ל, והוכחנו שאנחנו מוכנים לעשות פשרות כדי לשפר את תנאי העבודה והשכר של העיתונאים בהארץ. אחרי שאנחנו התנערנו מהתפישות הישנות על הוועד, גם ההנהלה השתחררה מהן. זה היה קשה בהתחלה, זה לקח כמה חודשים, אבל עכשיו אנחנו כבר כמה שבועות מנהלים דיאלוג מאוד משמעותי עם הנהלת הארץ, וגם מגיעים ללא מעט הישגים. אני לא חושב שמישהו בהארץ העריך או חלם לפני שנה וחצי, שתוך כמה חודשים יהיה בהארץ ועד פעיל, שמנהל משא ומתן ומגיע להישגים.

 אני יכול לספר על שני הישגים בולטים שהגענו אליהם ממש בימים האחרונים (שגם פורסמו בבלוג הוועד) ושוב, הכל בתיאום ובהסכמה: מהחודש הנוכחי הנהלת העיתון מפרישה זכויות סוציאליות גם על משמרות נוספות שהעורכים עושים - דבר שלא נעשה עד כה ושווה לא מעט, וגם התקבלה דרישה שלנו לתיקון בחישוב שעות העבודה של העורכים, כך שהשעות ייספרו בצורה הוגנת יותר, מה שיכול להכניס לכמה מעורכי הלילה מאות שקלים בשנה. זה גם בא לידי ביטוי בתנאי הפיזיים: יזמנו בדיקות של איכות האוויר בבניין, ואפילו דאגנו לכך שההנהלה תתקין ספסל שנוכל לשבת עליו כשמחכים למוניות בסוף היום.

אז מכיוון שאין לי יותר מדי זמן, אני אאלץ להסתפק בדברים האלה. מי שרוצה לשמוע עוד יכול כמובן לבקש ממני או מיאיר או משאר האנשים שנמצאים כאן מהוועד של הארץ - כולנו נשמח לספר עוד. כמובן שאם מישהו מהנוכחים ירצה ביום מן הימים ללכת בדרכנו גם במערכות אחרות, אנחנו נשמח לעזור לו.

עוד קישורים יוקרתיים:

• הנאום של יאיר בכנס ב-MP3 (תודה לעידו קינן ובלוגו חדר 404)
• הנאום של אילנה דיין (כנ"ל)
• הנאום של דורון גלעזר

וגם:

עוד תמונות בפליקר של ניב קלדרון

הכתבה בוואלה!

הכתבה ב-NRG

ואהוד קינן שידר מהכנס בבלוג שלו