יאיר: לפעמים מתחשק לי פשוט לכתוב משהו קצר, בלי לעשות הגהה ולהביא הרבה קישורים ומובאות. רק מחשבה - לא פרויקט גדול, לא קריאה לפעולה. אנחנו לא מרבים לעשות את זה בלחץ חברתי, ואולי הגיע הזמן שנתחיל. מה דעתכם?

למשל, פסקה קצרה על כתבה ששודרה שלשום במבט, בערוץ 1. חבורת נכים, רובם על כסאות גלגלים, יצאו להפגין בקיסריה מול ביתו של איש העסקים ארקדי גאידמק. "אנחנו קוראים לו לתרום לנו כסף", הסבירה אחת מהם בהתרגשות, ואז מחתה על כך שגאידמק ראה אותם כשיצא מהבית ומיהר להתחמק במכוניתו המפוארת. קצת ריחמתי על אותם נכים, שמופקרים על ידי המדינה, אבל יותר מזה ריחמתי על המדינה. פעם גאידמק ודומיו נחשבו המפלט לכל אותם נזקקים שנפלו בין הכיסאות של הביורוקרטיה. היום אותם פילנתרופים (ואני לא אפתח דיון על מניעיו של גאידמק) הפכו לברירת המחדל. הנכים הטמיעו את זה, העשירים הטמיעו את זה, התקשורת הטמיעה את זה, וכנראה שגם המדינה עצמה הטמיעה את זה. ההפגנה קצת הזכירה לי את את האיכרים שפונים לפיאודל ומבקשים ממנו שידאג לרווחתם. עצוב. 

ובהקשר אחר: בערוץ 1 פירגנו אתמול לחטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים (לכו לתוכנית מבט של ה-20 ביולי ודלגו לאזור הדקה ה-34 או שפשוט יותר: תציצו ביוטיוב של חנן כהן). הכתב עשה קישור מעניין בין ההתארגנות שלנו לאתר החדשות "שקוף", שקורם עור וגידים (למי שעוד לא נחשף, אנחנו ממליצים להיכנס לקישור). יש תחושה של שינוי באוויר, או שזה רק אני?