יאיר: שלושה ימים וחצי הייתי בטורקיה ואני מרגיש כאילו עולם ומלואו עבר על פינת החמד הזאת: יואב עשה עבירת צנזורה וסיפר שהלכתי לאיבוד בטרמינל, מגיב בשם שמואל ניסה לדרדר את הבלוג להשמצות, ואף שלח תגובה בשמי, מגיב בשם נפתלי לפידות החל לכנות טוקביסטים אחרים "בר פלוגתא", תוך שהוא מנסה לערער את טיעוניהם בשפה משפטית, והגרוע מכל הוא שברשת נפוצה השמועה שמלון טורקי מימן לי את הטיסה כדי שנעשה להם פרסומת חינם ב"לחץ חברתי".
אבל עכשיו חזרתי ואני מתכוון לעשות פה סדר! יואב הושעה לשבוע וחצי בגלל עבירת הצנזורה, תגובה משתלחת של שמואל נשלחה לפח הזבל של ההיסטוריה, השמועות על השחיתות הופרכו, אך לדאבוננו נפתלי לפידות כנראה יישאר נפתלי לפידות, ואולי טוב שכך.
להתחמם ממדורת השבט
מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך טיפוס של נופש. זה לא מתוך אידאולוגיה סגפנית או משהו בסגנון, אני פשוט לא מרגיש בנוח להתבטל, ובבתי מלון על אחת כמה וכמה. אבל מה שכן, משידורי מונדיאל בחינם אין לי כל סלידה. אז ישבתי בחדר באישון ליל וצפיתי באחד המשחקים, אך התחושה שמשהו חסר לא הפסיקה להטריד את מנוחתי. זיפזפתי בין הערוצים, והגעתי לערוץ 2 (כן, כן, ההוא).
צפיתי כמה דקות בחדשות המונדיאל, שם שוחח מודי בר-און עם שמעון גרשון (שמכר את נשמתו לגאידמק) עם הפרשן אבי מלר ועם המאמן הלאומי לשעבר, שלמה שרף. נושא השיחה היה המשחק שהתרחש באותה עת בדיוק, ושבשל קניית זכויות השידור על ידי צ'רלטון, נאלצו צופים רבים שידם היתה בלתי משגת להסתפק בתקציר ששודר בערוץ 2.
מצד אחד שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לראות המשחק בחינם, אך מצד שני לא הרשיתי לעצמי לעזוב את מדורת השבט של הערוץ השני. העדפתי לדעת שאני חווה שיחה מטופשת על כדורגל עם הצופים אילן מפתח תקווה ורונן מקרית שמונה, על פני צפייה במשחק המדובר עם חכים מאנקרה וחננגולו מאיסטנבול. ואולי גם בזה כוחה הגדול של הטלוויזיה - היא אינה רק מעבירה תוכן אלא גם מעניקה הרגשה של חוויה משותפת, תחושה שאנחנו לא לבד בעולם הזה, ויש מישהו שדומה לנו, שנמצא במקום אחר ורואה על מסך קצת יותר גדול (או קטן) את אותם דברים בדיוק. ואולי זה גם מסביר למה אנשים ממשיכים לחזור לטלוויזיה המסחרית שמוכרת להם זבל ומכנה את זה יצירות מקור - חסרה לנו סולידריות ורק הטלוויזיה מצליחה לספק אותה איכשהו.
געגוע למודי של פעם
אני מוכרח להודות שלא רק נהניתי לחמם את עכוזי במדורת השבט אלא גם הפקתי הנאה מסוימת מלהתעצבן על מודי בר-און. כן, זה אותו מודי שגרם לעורי לסמור בפרק על רחל המשוררת ב"הכל אנשים", אבל נראה לי שמאז שהוא מכר את נשמתו לבנק דיסקונט, משהו קרה לו. (אני לא מסוגל להאשים אותו, התנאים שכיום עיתונאים מועסקים בהם דוחפים רבים מהם לחלטורות מזדמנות - בכל מקרה, אני לא הייתי עושה פרסומות לבנק).
הייתי שמח לשמוע מפי הגבורה מה עבר להם בראש כשהם שידרו פרסומת באורך של כרבע שעה ל"מגדלי הים התיכון" תחת כסות של כתבה על הרגלי הצפייה של הגמלאים במונדיאל. אני מוכן להישבע שאם היו מראים לי את הכתבה מחוץ לכל הקשר לעולם לא הייתי מצליח לנחש שהיא קשורה איכשהו למונדיאל - קשישות חמודות רוקדות ריקודי עם, ומספרות איך כיף להן בבית האבות היוקרתי, וזוג חביב שמספר איך רק במעוז הבורגנות הזה הם סוף סוף מרגישים בטוחים. בפריימים המעטים שראו צפייה במונדיאל כיכבו שני גמלאים לבושים בחולצות עם פרסומת ענקית של המוסד. פשוט גועל נפש.
את אותה כתבה ניתן היה לעשות באופן שונה לחלוטין, ואולי אפילו בבית אבות שאינו מסחרי - מה שמעלה אצלי את השאלה, האם היתה היתה פה איזו סוג של עסקה בין ערוץ 2 לבית האבות (שאם אינני טועה גם משלם כסף לערוץ על פרסומות)?
לקט שמקט
אם כבר בביקורת על ערוץ 2 עסקינן, אז אני מוכרח לומר איזו מלה רעה על הביזיון של ארץ נהדרת. הבחירות לקטע הטוב בכל הזמנים פשוט הגדישו את הסאה. כמה עוד אפשר למחזר, מבלי שהציבור יצביע ברגלים? כמה תוכניות לקט ניתן לעשות עם קטעים שחופשיים לצפייה באינטרנט (עונה ראשונה, רוב הקטעים האחרים) בלי להמתין עשר דקות שהפרסומות יסתיימו? לקיציס הפתרונים.
התאבדות ברשת
אסיים בהתאבדות שמסעירה את קהילת הבלוגים. בלוגרית בשם רפונזל שמה קצה לחייה בימים האחרונים בעקבות מאבק שניהלה ברשת בנושא הטרדות מיניות. אני לא כל כך מתמצא בהיסטוריה של רפונזל ולכן אצרף קישור לבלוג של יריב חבוט מנהל ישראבלוג, שכתב על הנושא. כמו כן מומלץ לרחרח גם בבלוגים אחרים שהתייחסו לעניין.
מצטער שמה יצא זה בעיקר פוסט פריקת תסכול מטורקיה, מחר יהיה יותר כיף
יאיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: