כן, כן זה נשמע מצחיק. עלוב. פאתטי, חנני לחלוטין. אבל אתם יכולים לקפוץ לי. אני מתגעגע לביה"ס.

טוב לא ממש לביה"ס יענו לשיעורי האנגלית המייגעים, לשיעורי הספורט המיותרים או לבררה הזו. אני מתגעגע למסגרת עצמה, לצחוקים, להפסקות, לטירוף של המורים לאותה מערכת שהייתי צמוד אליה 12 שנה.

אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים אם הייתי מעלה על דעתי שאני אכתוב את הדברים האלו, הייתי אומר שאני פשוט מתרפס, אידיוט ופאתטי (זו לא כבר לא קלישאה: אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים..?).

היום בבוקר התעוררתי ב7, לא בגלל שמיהרתי לבית ספר, אלא פשוט להתסכל על האחים שלי צועדים להם בשלווה משהו ומתפללים לרגע בו המערכת תגמור איתם.

כמה שאני נשמע בן 40 עכשיו.

קשה לי לא להרגיש גוש מחנק קטן בגרון כשאני חושב על ההפסקות לדוגמה, או על מה שהיה. כמובן שאני זוכר את הדברים הטובים ואת הרעים מנסה להדחיק, אבל עדיין אני מתגעגע.

אולי זה בגלל שהתרגלתי במשך 12 שנה למסגרת מסוימת, ועכשיו בלעדיה קשה לי, קשה להיות חופשי אחרי שאתה מבלה כל כך הרבה זמן לפי חוקים נוקשים.

אני מודע לעובדה שזה לא הפוסט הכי טוב שלי בזמן האחרון (אם בכלל). ואני מודע לעובדה שבטח כולם חושבים שאני עלוב, אבל כמו שאמרתי בהתחלה: אני מתגעגע לביה"ס ואתם יכולים לקפוץ לי.

והערה לאלו שעוד לא סיימו ללמוד: תנצלו.