חזרתי אתמול. עכשיו אני בבית.

קשה להאמין אבל 10 הימים האחרונים שאתם העברתם בגירוד לקראת חג הפסח, אני העברתי בבסיס הטירונים הידוע לשמצה (לא יודע למה) בדרום.

כיאה להיפוכונדר שכמוני בשבוע שלפני הגיוס הרגשתי רע. מה זה רע קטסטרופה. מה זה קטסטרופה. קטסטרופת הריון מהסוג שאת לא יודעת מי האבא ולא יכולה לספר להורים כי יש חשד שזה הפועל הערבי מהמכולת.

בחילות, רצון להקיא, ייאוש, איטיות. בעוד שאחרים אומרים לי יהיה סבבה, אני הרגשתי כאילו אני גוסס. מה לעשות אני לא המעריץ הכי גדול של שינויים קיצוניים ברמת הגיוס לצבא, מה גם שלא הייתי חסיד גדול של הצבא ככה שהמחשבה שאני אעלה על המדים וארד מהאזרחות ומשגרת החיים הנוחה שלי זיעזעו אותי ברמה שגרמה למוח שלי לחשוב על אופצית בריחה מהארץ.

אבל התגייסתי ואפילו חזרתי לספר.

יום 1- הבוקר התחיל מוקדם. 6 וחצי מוקדם. עם רצון להישאר בבית ומחשבות על נפקדות. אפילו השוקו של הבוקר עשה לי רע. התלבשתי באיטיות של זקנה חולה במסדרון שאף אחד לא בא לבקר, וכל הזמן הייתי עסוק בלפנטז איזה כיף יהיה אם יתקשרו מהבקו"ם להודיע שהוא סגור בשל סופה איומה שפקדה אותו והעיפה את כל הפקידות בבית. או איזה טלפון מאלוהים שזה רק חלום רע. רע מאוד.

אבל דווקא כשאתה הכי רוצה להתעורר מהחלום הרע אתה מגלה שזו בעצם המציאות. כחולה במחלה סופנית נגררתי אל האוטו ונסענו לכיוון הבקו"ם הנמנום הקל שתפסתי ברכב עזר לי להעביר את הנסיעה הקצרה ולמשך כמה דקות להשקיט את מפלס החרדה.

בבקו"ם כמובן כולם מתאספים סביבך ומנחמים אותך קשה לי לתאר סיטואציה אחרת חוץ מהלוויה בעודך בחיים. אתה רואה משפחות אחרות נעלמות מאחורי קיר לבנים וחוזרות עם דמעות בעיניים ולך לא נשאר אלא רק לדמיין שבטח מכים קשה את כל החיילים. אז אחרי שהשם שלך "עלה" בהגרלה והופעת על המסך הגדול שאתה מכיר כל כך טוב מביקורים קודמים פה (בעיקר כדי לסכם לך שוב ושוב את הפרופיל) ואחרי שהצטלמת ליד המסך כאילו מינימום כתוב שם המועמדים לטקס האוסקר הקרוב, אתה צועד בכבדות לקראת האוטובוס, חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, מחניק דמעה (איזה כיף שאני נהיה פיטוי, נתן אלתרמן עלק) ואחרי שאתה (חייב להפסיק לכתוב בגוף שלישי, או שני בטח לא ראשון. הייתי צריך להקשיב בשיעור לשון) מנסה לגנוב עוד זמן ולחשוב שתכנס לאוטובוס הבא ומבין שאין יותר אוטובוסים היום, אתה נפרד מכולם ועולה לאוטובוס כשאתה נאלץ לעבור אימות שזה באמת אתה, (אני רואה את כמויות המתפלחים כדי להתגייס) ובאוטובוס אתה מגלה שאין לך ממש מקום ואת הנסיעה של ה3 דקות אתה מעביר בעמידה כמו אידיוט במרכז האוטובוס, אתה מרגיש שיותר גרוע מזה לא יכול להיות, האמת די נכון. צלמת של היחידה בה אני משרת (התותחנים למתעניינים) מצלמת את כולם שבוזים כאילו כרגע צפו בעוד סרט של מאיה בוסיקלה, ואיזה אדם לא מוכר מבקש ממך להתכופף כי אתה מסתיר את כל החלק האחורי. אחרי הקראת שמות אתה גורר את כל הציוד שלך החוצה ומסתדר מתחת לפרגולה עם שאר אנשים מוכי הלם שם עובר תדריך קצר ומוכנס לחדר שבו זקן חביב מהאגודה למען החייל,  מרגיע אותך (כי לזקנים יש תכונה כזו להרגיע, בזה הם הכי טובים) שהכל יהיה בסדר, מאחל בריאות ומראה סרט קצר על מה שאתה תעבור במהלך היום. מיד אחרי סיום הדברים אתה מתחיל ביום התחנות ההיתולי שלך, בהתחלה אתה מכניס את פרטי הבנק שלך כדי לקבל כסף מהצבא (או במקרה של צה"ל נדבה) פלוס כרטיס טלכרט של אנה פרנק, (האירוניה מעולם לא היתה עצומה יותר) מיד אח"כ אתה רץ להצטלם לתעודת החוגר לא לפני שבודקים שאין לך יותר מידי שיער על הראש, בתחנת הצילום אתה מנסה להראות הכי טוב שאפשר וזה קצת קשה כשהפרצוף שלך משדר חוסר וודאות, בהלה והלם. אח"כ אתה ממשיך לצילום שיניים, לא כי חס וחלילה צה"ל דואג להגייניה שלך אלא כי במקרה שתתפגר ולא ישאר ממך כלום חוץ משיניים יוכלו לזהות אותך, בכלל כל היום הזה אתה מקבל את התחושה שבצה"ל ממש דואגים מה יעשו אחרי שתמות ומכסים את כל האופציות על דרך המיתה שלך. אחרי שצילמו לך את השיניים אתה צריך גם לתת טביעות אצבעות, מה שאני רוצה לדעת האם יש שיתוף פעולה בין צה"ל לבין המשטרה במאגר המידע העצום הזה שיכול לתפוס יותר פושעים, ואם לא אז למה? (אל תגידו פרטיות, כי בצה"ל אין דבר כזה). אחרי שחלקת עם צה"ל את טביעות האצבעות שלך אתה עובר לתחנת הפחד, תחנת הזריקות והDNA. בתחנת הזריקות אתה מקבל 3 זריקות כנגד הסיכויים שתחטוף משהו או תדבק במשהו, לא משהו שלא העבירו אותך בכיתה ג'. בתחנת הDNA לוקחים לך דם מהאצבע, שוב למקרה ו.., מה שהעלה בי את השאלה למה לא מפשטים את התהליך ולוקחים DNA דרך הרוק, כמו שד"ר גיל גריסום מלמד אותי כל שבוע בCSI. התשובה הסתומה שקיבלתי מהחיילת היא כי כשתמות בשדה הקרב לא יחפשו אחרי הרוק שלך, טוב לדעת שצה"ל מסמיך אנשי מקצוע החדים מסוגם בתחומם. אחרי שנתנו ולקחו ממך שולחים אותך לתרום בהתנדבות דם למאגר מח העצמות וזה חשוב שיעשה כל מתגייס (בפקודה חבר'ה. אל תתקמצנו זה כולה מבחנה ויש שם אנשים נורא חביבים). אחרי שתרמת ואתה מרגיש טוב (עם עצמך, סיפוק עצמי וכל זה) אתה עובר לתחנת אימות הנתונים שזה אומר תחנה שבה אתה מגלה שצה"ל יודע עלייך יותר ממה שאתה יודע על עצמך, כולל האם יש לך רישיון וכו', כמו שנאמר בצה"ל אין פרטיות, ממש אין. אחרי שאימתו איתך את הכל אתה הולך לקצין מיון שבסך הכל אומר לך מה שידעת, משם אתה ממשיך לחלק של הרפואה בה אתה מסמן מחלות שצצו בין הבדיקה בבקו"ם לבין יום הגיוס, בשביל היפוכונדר כמוני זה היה כמו לגלות עולם ממתקים ובהנאה הגובלת בסאדיזם סימנתי כי באמת לאחרונה אני חש לא טוב באזור הלב והחזה. מי שרואה רופא מגלה כי במקרה שתפצע תרצה שהאחרון שיטפל בך זה רופא צבאי שבטוח שכולם עובדים עליו ואפילו יברר האם אדם קטוע אברים באמת קטוע או שהוא פשוט מסתיר את הרגל שלו מאחורה כמו פלמינגו. כשמסיימים עם הרופא עוברים לשלב הציוד, בה אתה מקבל מצה"ל עוד ציוד (עצה למתגייס: תארזו מינימלי, לא כיף להסחב עם שני תיקים כבדים עמוסי ציוד) אחרי שאתה מוודא שהמדים באמת תואמים אותך וזוג הנעליים עולה עליך ואתה לא שט בהם כמו בסירה, ואחרי שמסבירים לך באיטיות של ילד בכיתה ב' שמתלבש לראשונה לבדו איך לשרוך את הנעליים (בשיטה הצהל"ית המפורסמת עם שרוך אחד) אתה יוצא החוצה לבדיקת ציוד, שם חיילת עם חינניות של קצינה נאצית מצווה עליך לרוקן את התיק ומשלימה לך ציוד בחוסר חשק גדול כל כך עד שאתה בטוח שעשית לה משהו רע.

אחרי שמסיימים את התהליך המבאס הזה מתחילים עם הצבא. עכשיו בצבא אתם צריכים לדעת דבר אחד- אף אחד לא יודע מה יקרה בהמשך, אפילו המפקדים. יש לוח זמנים כללי ופה זה מסתיים, תשכחו מסדר כמו בביה"ס, חוסר הוודאות שולט בצבא ורוב הזמן אתה עסוק בלחכות, לחכות לדבר הבא שיגיע. אז אתה ממתין, אתה מחכה, אתה הולך ממקום למקום ועושה דברים מטופשים כמו לסחוב מיטות לפתוח אותן ואז לסגור אותן ואז לסדר אותן בצורה מסוימת. זו הסיבה שבצה"ל אין היגיון, פשוט כי צריך למלא חלל זמן חסר בכלום לכן קיטורים לא יעזרו.

וככה נגמר היום, אכלנו קצת, ראינו הופעה סוג ז' עם מופיעים סוג ת' שנראה שאפילו לא עבדו על המופע והלכנו לישון. ככה נגמר יום א' בשלוש שנים הכי ארוכות שלך.

יום 2- היום השני התחיל בידיעה שהיום אתה מועבר לדרום להתחלת הטירונות, אז קמים ב5 בבוקר עוד לפני שאפילו השמש התעוררה, מסדרים קצת, מסדרים עוד קצת, ואז משפצים את מה שסידרנו בפעמיים הראשונות רק כדי לסדר ולשפר את זה עוד 5-7 פעמים גם אם לא באמת צריך.

אחרי שהשמש עשתה טובה והתעוררה אוכלים (תתרגלו לאכול בצבא) ומתחילים להתגלגל לכיוון ההסעה, יש את אלו שעושים את הדאווין הרגיל ולא מתפנים כי לא יאה להם ללכת למקום כזה וכזה אבל הרוב עולים כמו גדולים לאוטובוס וכולם מתחילים בנסיעה הארוכה ליום הראשון. למזל כולנו היתה אפשרות להירדם מה שקצת מבאס היה להתעורר ולגלות שאתה באמצע שומקום, במקום שהכל כל כך מת שאפילו צמחי הבר הפראיים נראים מתים. ברוך הבא לדרום.

אחרי שירדת מהאוטובוס והסתדרת כמו שצריך מתחילים לדבר איתך על איפה שבאמת, ואז שוב מתחילה מריחת הזמן עם תזוזה ממקום למקום, בשלב הזה אני לא זוכר הרבה כי המוח שלי פשוט נרדם מרוב שיעמום, יש לי זיכרון של סידור כל הציוד האישי שלך בקבוצה גדולה ואז פירוקה ושוב סידורה ושלשות. הו אלוהים כמו שבצה"ל אוהבים שלשות, בכלל הטירונות נראת כמו חידה מתמטיקת הרבה יותר מאשר טירונות (ותודה לבני גורן) משלשות לזוגות ומזוגות ל-ח' כאילו היינו בהכנה לבחינת בגרות 3 יח"ל במתמטיקה.

בחדר אוכל אתה מגלה שני דברים:

א' שהאוכל לא נורא כמו שסיפרו לך

ב' שבצה"ל מתים על חמוצים. למעשה הצבא צועד על חמוציו, אתה רואה קונטיינרים שלמים עם מלפפונים חמוצים כאילו היינו בפלאפל מאיר.

גם פה היתה מריחת זמן היסטרית, ובזמן המתנה להמתנה נפגשנו עם קצינת ת"ש שבררה מה שצה"ל כבר יודע, אחרי זה היתה שיחה עם מפקד כלשהו, שוב רק כדי לגלות מה שהוא כבר יודע, בכלל ב10 ימים האלו עניתי על כך כל הרבה דברים וחתמתי על כל כך טפסים עד שאתה בטוח שהגעת לקורס הכנה למזכירות.

ושוב אוכלים ואז הולכים לישון. מהר מאוד תגלו ששעת ת"ש היא השעה הכי שמחה ביום ושלא משנה כמה תתלוננו שהמזרן הצה"לי מחורבן אתה ישן עליו כמו קרש ולא מרגיש כלום.

בערב גם חילקו אותנו סוף סוף לסוללות (או פלוגות למקפידים), אני על המזל שלי נפלתי על הסוללה הכי קרבית עם הכי הרבה רעל. יפי היי

רק כדי שיהיה לך טיפה יותר רע מביאים לך עוד ציוד ובנוסף ל30 קילו ציוד שאתה כבר סוחב, אתה נאלץ להגרר עם מדי ב', קסדה ועוד אביזרים לא נחוצים.

יום 3- שוב המתנה. נאלצנו לעבור תהליך בדיקה רפואית הכולל פגישה עם רופא שיניים ורופא כללי. וכשהכל עובר באיטיות נוראית כל מה שאתה נאלץ לעשות זה לבהות שוב ושוב במרפאה של הבסיס. רופא השיניים לא מחדש לך והרופא הכללי מדהים אותך בחוסר האיכפתיות שלו לגבי מצבך הבריאותי, מבחינתו שתתפגר על השולחן שלו כל זמן שלא תלכלך לו את דרגת הקצין (מה שמפליא זה איך הוא הצליח ללמוד 7 שנים רפואה, גם לצאת לקצונה וגם לא להראות יום מגיל 23).

יום 4- את הברוכים הבאים שלנו לצה"ל קיבלנו בדמות שיעור מד"ס, שזה שיעור ספורט קשה הרבה יותר שכלל 87 כפיפות בטן, 73 שכיבות סמיכה ועוד ריצה של 2000 ק"מ. מעולם לא פינטזתי על שיעור התעמלות יותר. מד"ס זה כנראה הדבר הכי שנוא עליי בטירונות המטופשת הזו. רעה חולה שצריכים למגר.

שוב אתה בוהה בחוסר חשק במרפאה. ביום הזה אחד המפקדים לקח אותי בחגיגיות משהו למקום חדש, אתה הולך אחריו בשמחה של ילד בן שנה שהתחיל ללכת רק כדי לגלות שלקחו אותך לקב"ן. למה? לא תדע כי הפגישה בוטלה בגלל לחץ. ככה גם הפגישה עם מש"קית הת"ש שבוטלה פעמיים באותו היום. לפחות שחררתי את העצמות בהליכה.

גם זכינו להרצאה מעלפת על כל סוגי המחלות שיש סיכוי שתחטוף במהלך השירות, מחלות שנעות בין כלבת הצפויה לבין שושנת יריחו האקזוטית ונע דרך התייבשות, מכות חום וקור ושאר דברים שיכולים לזנק עלייך מתוך החולות.

יום 5- אחרי בהיה ממושכת במרפאה וספירת הבלטות לקחו אותי שוב בחגיגיות מעושה לכיוון הקב"ן, אחרי המתנה קלה אתה נכנס כדי להבין שזו קב"נית שנראית מהסוג שמאכיל חתולים ויותר מתאים לו להיות קשור במחלקה סגורה כלשהי, אבל זין על הרושם הראשוני, הקב"נית מתגלה כבחורה מבריקה שיודעת לקרוא אותך עוד לפני שאמרת את המילה האחרונה, ואחרי ווידוא שאתה לא הולך להתאבד במהלך השירות רק בגלל שאמרתי שהרחבתי תאטרון ואנשים אומנותיים נוטים להיות רגישים יותר ואחוז גבוהה מהמתאבדים בצה"ל (30% לעושי הססטיסטיקה), כל התהליך לקח 3 דקות, רק ההליכה אליה וההמתנה שתסיים את שלל העיסוקים והנוירוזות שלה ארכו יותר זמן. בערב זכינו למפגן פירוטכניקה בשקל שבעים שמופעי יום העצמאות בירוחם נראים מרשימים הרבה יותר, המפגן כלל נרות פזורים סביבך והדלקת כתובת אש כאילו היינו בצופים. חסר היה רק שהיינו מחזיקים ידיים ומתבוננים בשקיעה. מיותר לציין שזה היה מטופש לכל מי שאין לו טיפת רעל בגוף.

יום 6- בגלל שסגרתי שבת, יום שישי היה חצי יום, קמים בבוקר, מתארגנים, מסדרים את החדר, מנקים, אוכלים ויוצאים לנוהל שבת זה אומר לעשות כלום באישור צה"ל עם יותר חופש. ביום הקודם לקחו אותנו לשק"ם, שנראה לך לפחות כמו קניון ענק למרות שהגודל שלו לא עולה על יותר מחצי בית ממוצע, בשק"ם אתה קונה את כל מה שיחזיק אותך בשבת שזה אומר שתייה מוגזת והמון מתוקים וסיגריות. כי אין מה לעשות בשבת חוץ מלשבת ולבלוס.

אחרי שיצאת לשבת אתה נכנס להתבטל בחדר, מדבר קצת עם המשפחה, עם החברים, ישן ומעשן. בערב אתה צריך לעלות על מדי א' המצוחצחים שלך ולהגיע לארוחת השבת, שזה כמו ארוחה רגילה רק עם קולה ושניצלים. כדי שיהיה שמח המפקדים מועדדים קרבות שירה בין הסוללות השונות לבידורם של ראשי היחידות. היה חסר רק שיזרקו עלינו במבה ויצביעו כדי שנרגיש כמו קופי משחק.

יום 7- נחים. נחים ומשלימים שעות שינה. איזה כיף. בערב עושים טירונות מטבח שזה לנקות ולנשנש. לא משהו נורא במיוחד.

יום 8- יום ראשון, לא זכור לי שום דבר מסעיר מיום ראשון חוץ מקבלת נשק שזה אומר כאב ראש לא קטן שצריך להיות צמוד אליך 24/7 כולל שינה מתחת לראש. במהלך היום עברנו הרצאות על איך משתמשים בנשק. מבחינתי זו פלדה שאחראית לרוב הצרות בעולם שמי שמייצר אותה הוא מיליארדר. הנשק הוא כמובן זבל תוצרת ארה"ב שאחרי שסיימה לטווח לפי השגעונות הפרטיים של הנשיאים שלה זרקה לנו את השאריות. את הלילה העברנו כלילה לבן בו שיפצרנו ויצרנו כמו בתיה עוזיאל דברים שישמשו אותנו בעתיד הצבאי המזהיר שלנו. רק ב6 בבוקר נאלצו לשלוח אותנו לישון. מעולם לא שנאתי את הצבא יותר.

יום 9- עשיתי בשכל והתנדבתי לעבודות רס"ר מה שאומר שמנקים קצת פה, מסדר קצת שם, עושה נסיעה סביב הבסיס בלי שום פואנטה וזהו נשאר רק לאכול ערב, לעבור עוד הרצאה וללכת לישון

יום 10- יום לפני שיוצאים הביתה, איזה מורל, איזו מוטיבציה כולם מתים שהיום הזה יגמר. ביום הזה המפקדים תכננו "מסע" שזה אומר צעידה של 3 קילומטר כהתחלה להכנות של הדבר האמיתי. אני התנדבתי לתורנות מטבח ועזרתי להאכיל חיילים רעבים. אתם חושבים שהתבאסתי שלא יצאתי למסע? כן בטח.

יום 11- יוצאים הביתה. אחרי 7 שעות שינה מפנקות (בהוראת מטכ"ל כמובן. בכלל למה לפני שיוצאים אנחנו צריכים לישון 7 שעות ולא כל יום?) מקימים אותנו בבוקר, שוב מסדרים, מאיימים קצת שלא נצא הביתה, אבל בסופו של דבר אחרי שיחה עם המפל"ג (מפקד מפלגה AKA מ"פ) אנחנו סוף סוף יוצאים ורואים קצת ציווליזציה בדמות בתים עם יותר מקומה אחת. איזה כיף.

ההגעה לבית היתה יותר ממענגת.

ככה נגמרו להם 11 יום בצבא ורבים עוד יבואו. מי שזה נראה לו מעט יבין ש11 יום מרגישים בצה"ל כמו נצח.

השלמות יהיו בעתיד (בכלל צריך השלמות עם כזה פוסט גלותי שכזה. מי שלא נרדם יקבל ח"ח עצבני).

בראשון חוזרים לסבב של 15 יום בבסיס. הללויה.