חווית הקניות בסופר היא כבר מזמן לא מה שהיה פעם.
אם פעם כל כניסה לסופר היתה לקנייה מדויקת של מצרכים, שארכה לכל הפחות שעה וקצת. היום קניה בסופר הפכה לארוכה יותר, מסובכת יותר ומזמן לא מדויקת.
אתמול החליטה אמי בהחלטה ספונטנית משהו לקפוץ לסופר או יותר נכון לסופר-סופר "מגה". ההחלטה נבעה מעצם העובדה שנגמר לנו החלב בבית, והרי כבר מזמן הציעו לנו בתנובה לשגר לנו פרת מחמד קטנה שאותה נחלוב כל בוקר עקב כמויות החלב הלא-יאומנות שמשפחה בת 5 נפשות מצליחה לחסל ביום.
אז קפצנו לסופר-סופר "מגה", שהסיבה שאני מכנה אותו סופר-סופר היא עצם העובדה שזהו מבנה ענק שמכיל בתוכו, בנוסף לדברים הרגילים שתמצאו בסופר (חלב, מוצרי ניקיון, תחתוניות ריחניות), אלא גם מוצרים לבית, מוצרים לעיצוב, משחקי ילדים וחנות פרפומריה. בדיוק כמו אמריקה ששם כל סופר הוא בגודל של בית 5 קומות בהרצליה פיתוח.
אז נכנסו בתקווה לצוד כמה מוצרי חלב, כדי להאביס את קיבתנו המשוועת לטיפת חלב וקצת קרלו והתחלנו את הליך חציית הסופר לכל אורכו, עניין של שעתיים- שלוש, תלוי בקצב ההליכה.
ואז משום מקום כמעט, נגלה אלינו עולם הטעימות. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני מכיר את עולם הטעימות, אותו עולם מופלא מלא במוכרות משועממות עד מוות, שמטגנות, מבשלות, מערבבות ומכינות הכל אל מול עינייך כברמן על טריפ ומפתות אותך בשיעמום האופייני שלהן לבוא ולטעום את "החזה עוף בטעם פסטה העשויה מירקות צבעוניים שגדלו בשמורה נידחת בצפון הדרומי של ישראל ועשויים מחומריים טבעיים בלבד עם תוספת קלילה של חומרי טעם וריח, רק בשביל הטאץ'"
הבעיה היא שברוב המקרים עולם הטעימות לא מכיר אותי. ביומיום לדוגמה הפרצוף שלי יכול למשוך מכות מערסים מזדמנים בקלות, אבל אצל המטעימות? נאדה! אני יכול להסתובב שעות, לתקוע את הפנים שלי בתוך העגלה שלהן ואפילו להכריז בקולי קולות כי אני רוכש את המוצר המתחרה. והמוכרות? מתעלמות ממני כאילו אני אוויר ומעדיפות לתת את הטעימה לילדה קטנה עם חיוך מרושע.
אבל מה שהיה באותו יום בסופר-סופר היה מעל ומעבר, אם בדרך כלל אתה רגיל להתקל במטעימה אחת או שניים, פה נתקלת בלפחות 9 מטעימוות לפי ספירה שלי. למעשה היו יותר מטעימות מאשר לקוחות בסופר.
במה שהסתמן כארוחת הגורמה הכי חינמית שאפשר למצוא יכלת להתחיל עם לחם קלוי בשמן זית ואורגאנו, למנה עיקרית נתנו את המוצר החדש של טבעול שעשוי מ100% צמחים (טופו בטעם עוף- רק בישראל), להמשיך במנות בשריות, לקנח בעוגת הבית דלת קלוריות ולהוריד הכל עם שוקו.
במחלקת החלב, שם דגמו את השוקו, היה קרב עז בין שלוש המטעימות של תנובה, יוטבתה, וטרה. בתנובה נתנו לשתות את השוקו החדש שלהם במבחנות משל היינו עכברי מעבדה, המוכרת של יוטבתה סיפקה דוגמיות של כל הקרטוניות החדשות שלהן בכוסות שביום יום אפשר למלא איתן שתן בקופת חולים, והמוכרת של טרה, כנראה הענייה מבין ה3, הסתובבה בין האנשים עם מגש ועליו כוסות עם המוקה החדש שלהם, שנראה כי הוסיפו לו סוג מסוים של אלכוהול, ונראתה כמו מוכרת נקניקיות במשחק של הנבחרת.
המוכרת של יוטבתה לא הפסיקה להזמין בקולה המעצבן והתרמה לאווירת שוק הכרמל של הדוגמיות, ומי שהעז להתקרב שמע לכלוכים עזים על השוקו של תנובה.
בתנובה עלו על פטנט גאוני והחליטו לעשות הכל חוץ משוקו, וככה שמעתי על הפיתוח של שוקו בטעם דבש, שוקו בטעם מוקה ושוקו שאמור להיות שוקו חדש, אבל למעשה היה פעם שוקו קרלו הזכור לכולנו לטוב.
מי שעדיין הרגיש כי בטנו מקרקרת יכל לקנח במעט חומוס מסלטי צבר וללקק דבש מכוורת יד מרדכי על מקלות.
בסופו של דבר יצאנו שבעים ומרוצים, חוץ מאמא שלי שהתעקשה על קניית כלים לחג, כאשר הסיכוי שנשתמש בהן דומה לסיכוי שבנימין נתניהו יספר אמיתה כלשהי, וסופו של דבר שזה היה רק מעלה אבק (הכלים, לא האמת של נתניהו. איך אמת יכולה להעלות אבק אם היא לא קיימת?)
היום קשה להכנס לסופר ולא לצאת עם לפחות 5 מוצרים שלא היו בתכנון המקורי של הקנייה, ונוספו רק בגלל מבצע שווה או טעימה כזו או אחרת. הסופרים קלטו כנראה את הרעיון של סופר עם הכל בו, בדיוק כמו אחיותיהן האמריקאיות, ומתחילות לדחוס עוד ועוד מוצרים כדי שהלקוח לא יצטרך להסתובב ב5 חנויות שונות כדי להשיג את מבוקשו.
לאט לאט אנחנו הופכים לצרכנים המוניים כמו האמריקאים, שמוכרים את המוצרים שלהם בקילו. אני רק מקווה שלא נהיה מטומטמים כמוהם או שמנים כמוהם (אם מישהו ראה פעם גודל של חטיף אמריקאי, הוא מיד יבין על מה אני מדבר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
