אי אפשר היה לעצור את ההתלהבות של אולמרט מ"חגיגת הדמוקרטיה" כלשונו אתמול.

חגיגת הדמוקרטיה הזו לקחה לי בדיוק 30 שניות, (דקה וחצי אם מחשיבים את הסיגריה שאחרי).

בשביל אדם כמו ג'ק באוואר תהליך הבחירה היה מצמוץ ביום ארועים עמוס לעייפה (לכו לראות את עונה 5!), האמת גם בשביל אדם נורמלי.

הבחירות ברחוב העייף שלנו ממילא לא ממש עזרו לנמנמום היחסי שהיה בסביבת הקלפי, נספרו שלושה מאבטחים, אחד אחראי על לשאול את המצביע האם זו באמת הקלפי שלו ועוד שלושת חברי וועדת הקלפי שנראו מעט כמו שלישית כוכבנולדאיידול שהעיפו מבט עייף בת"ז שלי נתנו לי מעטפה ושלחו אותי להצביע וחזרו לדבר על אנטנות סלולאריות או משהו טכנולוגי מאוד לא מעניין.

ההתייצבות מאחורי הפרגוד אמורה היתה להיות חוויה, זו אולי אורגזמה בשביל מורים לאזרחות, אבל לי היתה התחושה כאילו נכנסתי לתא הלבשה עם יותר מידי בגדים ושיש לי תחושה שהשלישיה הנ"ל מסתכלת עליי ומנחשת מה אני מצביע, כמובן שהרגשתי מחולל ופגיע ולכן לקחתי לעצמי עוד 10 שניות אחרי שכבר הכנסתי את הפתק למעטפה כדי להראות כאילו אני ממש מתלבט לגבי עתיד ישראל (זין מתלבט, אני הולך לצבא ושם לאפחד לא אכפת מהעבר הווה או העתיד).

הכנסת הפתק לחריץ התיבה יכולה להיות פעולה נורמלית לחלוטין או מפדחת ברמות של חוסר נעימות משוועת. החריץ הוא לא הדבר הכי גדול שיש וכהשלישייה (שוב הם, המנוולים) בוהים בך בשיעמום מופגן כל כך, אתה עוד עלול לפספס את החריץ ולעקם את המעטפה בניסיון שלך לדחוף אותה לשום מקום. פעולה באמת לא נעימה.

היציאה מהקלפי ליוותה אותי בתחושה של חוסר וודאות: האם בחרתי נכון? האם באמת הקול שלי שווה משהו? והאם באמת מישהו הולך להצביע בבחירות האלה?

פעילי השטח היחידים שנראו באיזור הקלפי היו של קדימה ושל הליכוד, השאר פשוט לא טרחו לשלוח פעילים. מה שמעניין זו העובדה שכשעברתי ליד פעילת הליכוד, לא נראיתי כמו מצביע פוטנציאלי ולכן היא לא יכלה לדחוף לי את הפתקים של המפלגה שמשלמת לה שכר גבוה וכך ניצלתי מלכלוך הסביבה וגרמתי לירוקים אושר למרות שממש לא הצבעתי להם וממש לא התכוונתי לראות אותם בכנסת.

מתי הפעם הבאה שאני אוכל לחגוג את הדמוקרטיה?

הרבה אנשים יטענו לפנייך שהם לא צמים ביום כיפור, הם נותנים מנוחה לקיבה זה כנראה התירוץ החילוני האולטימטיבי.

וזה לפי דעתי הגדולה של חגי ישראל או במילים אחרות הגאונות הקטנה של אלוהים, תחשבו על זה לרגע, יש כאלה שלא נהנים להודות בפה מלא שהם צמים, כל אחד וסיבותיו הוא, יש כאלה שלא רוצים להראות כאנשים המתכופפים לכל הדת היהודית ורוצים להרגיש מורדים אז הם פשוט אומרים שהם לא צמים בגלל שזה יום כיפור פשוט רוצים להרגיע את הקיבה אחרי ארוחת ראש השנה. ככה גם בכל חגי ישראל מסתתרים התירוצים הקטנים, השקרים הלבנים, אלו שעוזרים לנו לחגוג את החג אבל להרגיש שאנחנו מגניבים מספיק כי אנחנו מורדים במסורת, מסובך ומטופש אבל בכל זאת העם היהודי.

כך לדוגמה בראש השנה ובפסח יש לנו אפשרות להתאחד עם כל המשפחה, שוכחים את הריבים בצד, את הקנאה הקטנה יושבים ביחד ופשוט חוגגים אם זו לא הברקה משמיים אז מה כן?

ובנימה אופטימית זו ארצה לאחל לכל הצמים ולכל אלו שנותנים מנוחה לקיבה, וכל אלו שהחליטו שהשנה הם לא עשו רע ולכן לא צמים, שיהיה לכולכם צום קל וחתימה טובה.

החיים כמובטל לא נוראים כל כך כמו שערוץ 2 מצייר את זה. אני קם כל בוקר ועושה הרבה כלום עד הערב.

נכון, החברה אומנם מקבלת את זה בעין צרה ולא נעימה בכלל (ובחברה הכוונה לפולניה הנחשבת אמא שלי ששואלת מתי אני אתחיל לעבוד) ואין לי 7 ילדים לפרנס, כלב וזוג תוכים אבל כל בן אדם צריך לקחת לעצמו חופשה שכזו. להתפנק עד מתי שמתחשק לו במיטה (למרות שבמקרה שלי הכי מאוחר זה 8 וחצי כי אז השכונה מתעוררת לפעילות ערה שכוללת לעשות הכל כדי שאני לא אשן). זה בריא לנפש.

הפרוייקט הראשון שלי:

בעקבות האובר-דוז שיש לי מלארי דיוויד והנטייה שלי להתלהב מכל שטות קטנה, התחלתי לעבוד על הפרוייקט הרציני הראשון והרציני שלי "ניסים". מי, מה, מו ואיך ממש בקרוב.

פנייה נרגשת:

דפנה, אם את קוראת את זה ובא לך להשאיל את מצלמת הוידיאו הדיגטלית שלך את יודעת איפה להשיג אותי. ובאמת צאי כבר מהשוק(ו) ודברי איתי. לא שווה לשמור דיסטנס וריחוק (במיוחד לא לפני הגיוס שלך, שהרי את לא נחשבת אם המוני חברייך לא מציפים את הבקו"ם).

עכברים:

אנשים לא מבינים כמה הפרטים הקטנים הם השטן בפני עצמו. קחו אותי לדוגמה שלפני מספר שבועות העכבר שלי בן ה3 התחיל לעשות צרות ולעבוד מתי שמתחשק לו. אחרי אותן שבועות ארורים בהם הוא עשה את הצרות הוא סיים את חייו בצורה חרישית. החלפתי אותו בעכבר וותיק יותר ששבק את חייו פחות משבוע אחרי שחיברתי אותו. כרגע אני עובד על עכבר אלחוטי איום ונורא שזז לאן שבא לו, לוחץ על מה שבא לו ועובד מתי שבא לו.

ולמה אני מספר לכם את הסיפור הטרחני הזה? שימו לב לפרטים הקטנים בחיים. במיוחד לעכברים. אתה לא יודע כמה רחוק אתה יכול להגיע איתו, במיוחד כשהוא מקולקל. תשאלו את השכנים מהרחוב ממול.

עולה לאקרנים:

זוכרים שלפני שנתיים בערך סיפרתי לכם כמה "קשה" להיות שחקן? אז במזל טוב הסרט שבו השתתפתי בערך לדקה וחצי (כולל הקרדיטים) עולה לאקרנים. דיווחים מהפריימירה המרשימה כשהיא תגיע. בינתיים סמנו לעצמכם ביומן: "תחיה ותהיה", הסרט שיוצא אחרי פרסי האוסקר הישראלי, מוזר ומעניין כאחד. בינתיים תתכוננו ותראו.

סופה של תקופה:

מחר אם לא יהיו הפרעות מיוחדות, תגמר לי תקופת המלווה שתביא לסיומה 3 חודשים (או קצת פחות) של נסיעה עם ההורים שלי. ההורים שלי מתחלקים ל-2 טיפוסים: אבא ואמא (האח להתחכמות), והם מתחלקים לתתי-טיפוס הרגוע וההיסטרית.

הזן הרגוע: הזן הרגוע של המלווה מתאפיין בשלווה הנפשית שלו. למראית עין נראה כאילו הוא בוטח בך אבל בשנייה שתתקרב לעץ בצורה מחשידה למדי הוא יתחיל לעשות לך סצינות. הוא יבקש ממך להאיץ גם אם אתה נוסע על במהירות המותרת. הוא בדרך כלל נהג וותיק שלוקח לו זמן לעכל שלידו יושב נהג חדש, כזה שנמצא עם 4 גלגלים על הכביש בקושי 3 חודשים.

הטיפוס ההיסטרי: מתנהג אותו דבר כמו הרגוע רק ללא הבטחון בך.

מזל שמחר אני מתחיל לנהוג עצמאית. למרות שלפי פתיחת השנה המפוארת שבה בכל יום אנחנו מסיימים עם לפחות 3-4 מתים בתאונות דרכים, אני אתפלא אם מהחנייה יתנו לי לצאת.

חשבון נפש:

עשיתי חשבון נפש. יצא שאני חייב 350 שקל.

לוגיקה:

"זה אמצע הלילה ואולי כבר מאוחר" אני לא יודע מתי הראל מויאל הולך לישון אבל אמצע הלילה זה ממש מאוחר. זה לא אולי זה בטוח. במיוחד עכשיו כשעברנו לשעון חורף.

משתעבד:

ביום שלישי בע"ה (חמסה, חמסה, שום בצל גזר מים, טפו טפו, טפו וטפו עלייך מרפי עם הנטייה להרוס הכל* אני אתחיל להרוויח כמה ג'ובות בזיעת אפי. את כל הפרטים המעניינים אתם יודעים שאתם תקראו, אז אין טעם לנחש.

שבוע טוב שיהיה לכולם.