אשה אחת לבד

ערב שבת, הילדים אצל אביהם. הבית נקי,ריחני. התקלחתי בהמון מים חמים: היום מותר לי, אין עוד מישהו שיתקלח כאן הערב. כבר שנים אני מנסה למצוא יתרונות בחיי כגרושה, המון המים החמים של אחת לשבועיים הוא יתרון אחד. גם האפשרות להיות אגוצנטרית להפליא,לדאוג רק לעצמי..פעם בשבועיים בלי לחשוב על אחרים, לישון  כשמתחשק, להשליך את העיתונים על הרצפה ליד המיטה, להירדם במין שקיעה רכה,אופפת ללא שום רחשים בבית.                 אחרי המקלחת ניסיתי לקלות גרעינים שחורים במחבת הברזל הגדולה. נדמה לי שנשרפו, כך מאותת הניחוח מן המטבח. אז מה? אז נשרפו. כבר מזמן אני יודעת שישנם כל כך מעט דברים שראוי להצטער בגללם, כל כך מעט, שכמעט מפחיד.   לפעמים אני מזכירה לעצמי דברים שהתעצבתי בגללם פעם, וכמה טיפשיים הם נראים לי עכשיו, כמה לא ראויים. מה אם כן נחשב ל"ראוי" בעיני?  "התמודדות" היא בוודאי אחד מהם, גם כשהיא סיזיפית, כמו זו שלי,  גם "בטחון רגשי", זה שאני משתדלת כל כך לתת לילדים, זה שלא היה לי מעולם.     מה עוד ראוי ועל מה אני מוכנה להילחם? אינטגריטי,אני משתדלת, לשמור על אותנטיות, להיות אני באמת.   וגם פרחי הלובליה הכחולים  שבעציץ בחוץ..כמה אני  שומרת עליהם שלא יבלו! פרחים, בכלל, אני כל כך אוהבת. כל בוקר כשאני יוצאת לעבודה מתמלאת החצר בניחוח נפלא מאד:אני רוכנת אל הפטוניות הקטנות ומודה להן על היותן,אני שמחה בעלים  הירוקים של שיח המנטה העיקש, זה ששרד את החורף. חוויות קטנות של ביני לביני, שאיש אינו יודע עליהן, שלא סיפרתי אותן אף פעם, רק  שלי.  כמו שפעת המים החמים של  פעם בשבועיים, כמו הגרעינים השחורים שנשרפו ואז מה.. כמו צבע הטורקיז של השמיים שאני רואה בצהריים, לפעמים. סודות קטנים של שמחה, שלא ספרתי לאיש.