לאחר אילוצים רבים, לחץ פיזי מתון ופסיכולוגיה הפוכה – החלטתי להענות לאתגר, לאחוז בסכין (שנשלפה מלומינולט) ולכתוב פוסט על הנושא הנדוש שמעסיק אותי רוב שעות היממה, דיאטה.
מה כבר לא נאמר על דיאטה – שאסור להיות קיצוניים, שאסור למנוע מעצמנו דבר שאנו ממש חושקים בו (אוכל, מדובר באוכל, כל בעלי הראש הכחול..), שכל דיאטה הורסת עוד קצת את הגוף ומקשה עליו לשרוף שומנים בפעם הבאה, שככל שמתבגרים (חלילה מלהשתמש במילה מזדקנים – אני עדין מרגישה צעירה) זה נעשה קשה יותר, שאסור לקרוא לזה דיאטה אלא אורך חיים, שזה קשה רק בהתחלה ואח"כ מתרגלים.....
מה אני חושבת על דיאטה – שההרגשה בסוף שווה הכל, שהמחמאות הן בוסט אנרגיה אדיר (שמאפשר לך לא לאכול שבוע שלם), שכמו כסף עם ההצלחה בא התאבון (ההיפך לא?), שיש רגעים ממש קשים, שצריך הרבה סבלנות כי זה תהליך איטי (סבלנות - אני!), שמים עושים ממש טוב לעור הפנים ובכלל למצב הרוח, שאפשר לחיות בלי דיאט קולה (טוב לא להגזים אולי עם כוס אחת ביום), שכמויות זה עניין של הרגל והרגל מטבעו הוא משהו שאפשר לסגל, ששופינג זה תענוג אמיתי כשאת שני מספרים פחות (ותענוג עילאי כשאת ארבעה מספרים פחות), שלאן נעלמו כל הנושאים בעולם ואיך זה שכל מה שיש לי בראש זה רק אוכל, שספורט זה דבר נפלא ואין כמו לנטוף זיעה אחרי אימון של 60 דקות אירובי, שכל הרזות מניאקיות.....
אז שליש כבר מאחורי ועוד 4-5 חודשים למניאק (אבל מי סופר?!), ירדתי כבר 5.5 קילו ובפאונדים זה פי אלף יותר שווה – 12 פאונד !!!!
אני חזקה מתמיד, מלאת מוטיבציה ושום דבר לא ישבור אותי – מבטיחה לעדכן עוד כמה חודשים.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Prince