That's the way

אני באמת לא מבינה איך הכל כל כך הפכפך. איך רגע אחד הכי טוב לי בחיים, ושניה אחרי זה נשמטת הקרקע מתחת לרגליי.

איך זה שעד שהיה לי טוב כל כך, עד שהרגשתי שלמה עם עצמי, הכל יכול לההרס בבת אחת, ופתאום אני כבר לא חצי ממי שאני?

באמת שאני מנסה להיות אדם טוב והוגן כלפיי כולם, לא רוצה לפגוע באמת, ואיכשהו יוצא שאני פוגעת בחשובים לי מכל.
באמת שאני לא מבינה את הלך הדברים, ונמאס לי לנסות ולהבין.

אני לא מבינה איך אני יכולה לסמוך על המוצא היחיד והאחרון שלי כשהוא שיקר לי במשך חודשים, ובסוף השקר היה בגללי, בגלל שאני אשמה?

ובכלל, איך תמיד אני אשמה?

או שאני חייה בסרט שאני בנאדם טוב ומוכשר, או שאני פשוט לא מודעת לעצמי.

אני לא מצליחה להבין ולהאמין שאני מגעילה, שאני אנוכית, שכל כך הרבה דברים רעים קורים בגללי, ובכל זאת כל פעם מחדש יש משהו שמוכיח ולו בקמצוץ פיצפון, שאני אכן כזו.

אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אבל נמאס לי להיות האשמה בהכל, אני יודעת שאני לא.

בא לי לצרוח מרוב כעס, לבכות עד שאתייבש מרוב תסכול, והכי בא לי לדעת לאן אני ממשיכה מכאן.

אני כ"כ רוצה לפתור את זה, אבל מצד שני כבר אין לי כוח.

אם אנטוש עכשיו הכל, אני בעצם חוזרת לאותו הכלום שהיה לי (או שלא היה..), ואם אמשיך ואסלח, מה שסביר להניח שיקרה, איך אני אמורה לדעת שלא משקרים לי עוד פעם, ואיך אני יכולה לשנות את עצמי שוב פעם בשביל לא לפגוע בשנית (או בשלישית או ברביעית, אבל מי סופר..) באדם כ"כ יקר לליבי?

אני באמת חשבתי שאני על הגל, ושהוא לא יתנפץ כל כך מהר, אבל כנראה שהוא התנפץ, אחרי הכל הים הוא הפכפך כמעט כמו בני האדם.

אני במין מבוי סתום לא סתום, בסוף הדרך שהיא גם האמצע וההתחלה.. הכל חוזר חלילה כמו גלגל שמתגלגל, אני שוב למטה עכשיו, והאמת היא שאני יודעת מהי הדרך בחזרה למעלה, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות אותה.

ובעצם יכול להיות שהכל פה נכתב מתוך כעס על עצמי ועליך, ושהכל יחלוף עד מחר בבוקר, אבל באמת שהפעם נפגעתי ולא מעצם המעשה, אלא מעצם הפלת האשמה עלי והשקר הזה שנמשך חודשים! ואולי נפגעתי כי הראת לי מי אני באמת ואיזו מגעילה אני.

באמת שאני כבר לא יודעת.