כן זו הייתה צריכה להיות הכותרת במידה ולא הייתה מלחמת לבנון השניה.

לא הרבה זוכרים אבל לפני קצת יותר משנה וחצי תכננו ראשי הצבא

לקצר את השירות הסדיר ב4 חודשים.

הקול הפסימי שבתוכי מנע ממני להאמין שאכן הקיצור יצא לפועל

הייתה לי הרגשה שהמזל הרע או מרפי כמו שאחדים קוראים לו

ימנע ממני את התענוג של לזכות בשיחרור לאחר 32 חודשים.

הרי איך זה הגיוני שדווקא המחזור שלי יזכה פתאום לקיצור ?

המשכתי בגישה שאימצתי קרוב ללב במהלך הצבא

בפשטות זה נקרא כגודל הציפיה גודל האכזבה

בקצת יותר פירוט זה אומר

אם תצפה למשהו יש סיכוי שהוא יקרה אבל יש גם סיכוי שהוא לא יקרה ואז תתאכזב מאוד.

אם לא תצפה או שפשוט לא תתבאס או שאפילו יותר טוב זה יקרה ואז האושר יהיה גדול הרבה יותר.

לא משנה זו לא הנקודה.

היום כשכבר עברתי את תאריך השיחרור המיועד (כתוצאה מהקיצור)

מותר לי להתמרמר קצת על זה שהייתי צריך להשתחרר

בעיקר כששביזות השחרור תוקפת אותי בצורה מציקה כ"כ.

היום יצא לי לדבר עם אחד שהשתחרר לפני חצי שנה

לברר אם תמיד הייתי שבוז כמו עכשיו, מסתבר שלא.

לפחות זכיתי בקצת חדשות טובות :)

למרות הצרון העז שלי להתחיל ולעבוד ההורים שלי שיכנעו אותי לאחר שיחה ארוכה שממולץ לחכות עם זה

נכון לעכשיו זה נשמע לי נכון לחכות, כי האמת היא שזה בכלל לא פשוט לעבוד עד 2 בלילה ולקום ב 5 וחצי.

אבל זה עוד נתון לשינויים.

בכל מקרה עם המינוס הם (כרגיל) יעזרו.

עוד יום מסתיים לו בקרוב

אני הולך לשתות איזו בירה קרה כי החום פשוט חונק אותי...

שיהיה לילה טוב :)