חצי שנה עברה מהשחרור שלי.

חצי שנה שבה אני אזרח חופשי במדינת ישראל.

במבט קצר לאחור על חצי השנה האחרונה יש לי רגשות מעורבים,

מצד אחד הספקתי לעשות מספר צעדים משמעותיים,

מצאתי עבודה, עשיתי פסיכומטרי ובסופו של דבר גם נרשמתי למכללה (עדיין לא התקבלתי).

מצד שני בקושי עשיתי דברים שגורמים לי הנאה.

בתקופת הלימודים לפסיכומטרי (3 חודשים) עבדתי ובגלל העומס

בקושי יצאתי או עשיתי משהו עם עצמי.

עכשיו אחרי שסיימתי את הפסיכומטרי, עדיין אני לא יוצא יותר מידי.

וגם כאן זה שילוב של דברים.

בתקופת הפסיכומטרי התנתקתי קצת מהחברים שלי

וכרגע הקשר שלי איתם הוא לא מהחזקים שיש,

ברוב הזמן אני די תקוע מול המחשב והטלויזיה,

אתמול אפילו התחלתי לקרוא ספר.

מה שעוד מונע ממני לעשות דברים שגורמים לי הנאה זה העבודה

ההנאה שלי מהעבודה היא כבר לא מה שהיתה

יש משמרות שבהן אני באמת סובל. שעות העבודה גומרות לי את היום,

אם אני עובד בוקר אז גם בלילה לפני אני הולך לישון מוקדם יחסית,

וגם כשאני חוזר מהעבודה אני די חסר כוח כי העבודה היא מעט פיזית ומעייפת.

אם אני עובד "ערב" אני חוזר ב 3 - 4 בלילה הביתה

בד"כ אין יותר מידי מה לעשות בשעות האלה

וביום שלמחרת קשה לי לקום לפני הצהריים.

מכל החפירה הזו הגעתי למסקנה אחת

והיא שאני צריך חופש(!)

לא, לא יום חופש חסר כל מטרה

אלא חופש רציני

טיסה לחול או אפילו נסיעה לסיני. 

על בית המשוגעים הביתי שלי כבר יצא לי לכתוב

יש ימים הזויים יותר ויש הזויים פחות.

שלושם בשעות הצהריים חזר אבא שלי מקניות בסופר,

אחרי כמה דקות שמתי לב שהאוזן שלו אדומה

לא הבנתי על שום מה ולמה.

התקרבתי קצת הסתכלתי והופתעתי לגלות

אבא שלי עשה עגיל באוזן.

קצת קשה לי לעכל את הנושא

אבל אם זה עושה לו טוב שיהיה לו בכיף

יש מצב שאני אכתוב החודש

יש לי הרבה מה לכתוב

פשוט זה לא בדיוק יוצא.

שבת שלום.